טוב חזרתי לרשימות

חרא טכנולוגיה, אבל הקהל, הקהל.

notes.co.il/noam

טרנטינו, נאצים, ואיך צריך יהודי להתנהג בקולנוע

בדקות הראשונות של "ממזרים חסרי כבוד" מצאתי את עצמי זז באי נוחות בכיסא. ואין כאן תלונה לרפד שעובד עם רשת לב. הסצינה הראשונה מזכירה מערבון, רק עם קציני ss במקום כנופייה מקסיקנית. כל דחפי הדור השלישי שלי התעוררו, כל הביקורות המבוהלות על מגע ידיו הגס של טרנטינו בקדשי השואה נראו לי לרגע מוצדקות.

אבל ככל שהסרט התקדם, משהו השתנה. בסופו של דבר, היחס של טרנטינו נראה לי הגון וראוי הרבה יותר מזה של שפילברג ברשימת שינדלר הצדקני, או של במאים אחרים בסרטים "רציניים" לא פחות. ואז קראתי את הקטע הבא בויינט.

בואו נפרק את הטענות. קודם כל טוען הדוד מויינט, יש כאן סילוף של הזיכרון, של ההיסטוריה. נער אמריקאי שיראה את הסרט עלול עוד לחשוב שמדובר בייצוג של המציאות. בלי מחנות ריכוז, עם יהודים מקרקפים. אלא שכמה פסקאות אחר כך הוא סותר את עצמו, ומדבר על כך שהסרט לא פועל בחלל ריק. הוא מתכוון להכחשת השואה, אבל מה עם גורמים נוספים? מה עם רשימת שינדלר שאותו הוא משבח, ושאר סרטים וספרים? כמה צופים באמת יילכו לראות את הסרט חפים מכל ידע והקשר?

הלאה. הטענה הבאה היא שהיהודים מוצגים כסדיסטים, הגרמנים כקרבנות. לא ברור איך הדבר מתיישב עם הסצינה הראשונה בסרט, שבה נטבחת משפחה יהודית על ידי הנאצים, אך ורק בשל יהדותם. זאת, אחרי דיאלוג מצמרר בו היהודים מושווים לעכברושים, דיאלוג שכולו ייצוג הגזענות במירעה. ושוב – האם באמת לא ברור לקהל הצופים מי ומה הם הנאצים? האם אין כאן התנשאות מופרזת?

טרנטינו מדבר על חיסול הנאצים כפנטזיה של כל יהודי. הכותב מזדעזע, אני לא. כן, חבורת חיילים יהודים שמחסלת נאצים, ובכלל הקונספט של נקמה בנאצים, מדברים אלי. הם חלק מהאתוס של מדינת ישראל: מה היא לכידת אייכמן ונאצים אחרים, אם לא נקמה, עשיית צדק עם מי שקמו עלינו להשמידנו?

הכותב גם מזדעזע ממה יחשבו על היהודים בעקבות הסרט הזה, איך ידמיינו אותנו בעולם. הוא שוכח את הטענה שהסרט אינו פועל בחלל ריק: האם הצגת הקונפליקט הישראלי-פלסטיני לא משפיעה על דעת הקהל? סרטי שפילברג ואחרים, ועוד אינספור מקורות – רק הסרט של טרנטינו הוא שיעצב את דמות היהודי בתודעה? והאם דמות היהודי כקרבן חסר אונים בסרטו של שפילברג – קרבן שניצול רק בזכות חסדיו של זר – עדיפה? מדויקת יותר, מחוץ להקשר המיידי של השואה? לא ברור.

הסרט של טרנטינו לא פועל, כאמור, בחלל ריק. בשנים האחרונות יצאו כמה וכמה סרטים, כמו מינכן והתנגדות, שמציגים את היהודי כאקטיבי, נוקם, מגן על עצמו. אבל חשוב מזה: בניגוד לסרטים אחרים שמנסים להסוות את היותם בדיה בסופו של דבר, באמצעות מראית עין של דיוק היסטורי וחשיבות עצמית, טרנטינו פועל באופן גלוי. הוא לא מסתיר את העובדה שמדובר בפנטזיה, במוצר קולנועי, באמירה על המציאות ולא בייצוג שלה.

אחת האמירות המשמעותיות בעיני בסרט היא מנהגו של אלדו ריין - בראד פיט - מנהיג חבורת הממזרים, לחרוט צלב קרס על מצחם של הגרמנים שהוא משאיר בחיים. לא מדובר בסדיזם לשמו, יש לזה הסבר: בתום המלחמה, הוא יודע, הם יפשטו את מדיהם, ויחזרו לחיות חיים רגילים. איש לא יידע שמדובר בנאצים. ואת זה הוא לא מוכן לסבול. לכן הוא מותיר את אות הקין הזה, לדיראון עולם. יש כאן אמירה, על חוסר הנכונות לשכוח ולסלוח. אמירה על זיוף והעמדת פנים. אמירה שראוי להקשיב לה.

משהו בשבחי התקליט/אלבום

אני שומע עכשיו הרבה סטיבי וונדר - את התקליטים הישנים, לפני שהוא נהיה דביק וסכריני.

אני יודע שהעולם עובר לפורמט אחר, שהאלבומים בדרך החוצה. שיש כאן סגירת מעגל - פעם כתבו שירים בודדים ומכרו סינגלים, ואז עברו לאלבומים שלמים. אני יודע שחלק מהמעבר הזה נבע מחמדנות. על תקליט לקחו יותר כסף. ויש לא מעט אלבומים שמתאימים להגדרה של פיל ספקטור - שיר או שניים טובים, מוקפים בג'אנק.

אבל. יש אבל. יש לא מעט שירים שהכרתי אך ורק בזכות הפורמט הזה, של אלבום. שירים שלקח לי זמן לחבב, להבין, להתרגל אליהם. just a man המופלא של faith no more מ-king for a day, full for a life time. זה השיר שסוגר את האלבום, ורק אחרי כמה האזנות גיליתי אותו. ויש עוד רשימה ארוכה. אם העולם עובר/חוזר ללהיטים בלבד, השירים האלה יילכו לאיבוד. כל מה שמורכב מדי, או מצריך יותר מהאזנה-שתיים, ייגנז. ייחסך מאיתנו לא מעט זבל בינוני. אבל גם נחמיץ אי אילו יצירות מופת קטנות.

נאצים ועיראק, גירסת האקשן והקונג פו

לא, לא קשור לטרנטינו החדש.

הנה התיזה: תרבות פופ מלמדת הרבה יותר על הלכי רוחות הזמן, תפיסות ובכלל, מאשר תרבות גבוהה. ואני אנמק ואפרט.

ראיתי שני סרטים בזמן האחרון, די.וי.די, להעביר את הזמן. בידור נטו. נתחיל בראשון ip man (לא איי.פי של מחשב, תרגיעו) הוא סרט קונג פו. אני מחבב את הז'אנר. בתפקיד הראשי - דוני ין, שחקן נחמד ואיש שיודע לפרק את הצורה לברנשים באופן מעורר הערכה. אולי אתם זוכרים אותו מ"גיבור". בסרט הזה ין הוא מאסטר קונג פו סיני בשנות ה-30 של המאה הקודמת. הוא מעביר את חייו בשלווה, בשתיית תה ובמכות מדויקות לעצם הבריח, עד שהיפנים פולשים לסין ב-1937.

המאסטר נאלץ לעבוד כאחד האדם, ולאכול הרבה פחות אורז. לאט לאט הוא משתף פעולה עם הכוחות המתנגדים לכיבוש, עד לשיא הסרט - קרב ראווה מול גנרל יפני. המון אגרופים, מרפקים ובעיטות. הסוף. ואז עולות הכתוביות: ב-1945 נכנעה יפן ללא תנאי, ומלחמת סין-יפן התסיימה. זהו.

הסתיימה? מה עם פרל הרבור, הירושימה ונגסקי, היטלר, נאצים, משהו? לא כאן. מדובר בסרט מ-2008, שזכה להצלחה נאה מאוד בהונג קונג, בה נעשה. מדובר גם בייצוג של מה שמעניין את הקהל שלו, ומה שתואם את תפיסת ההיסטוריה והתרבות שלו. זה מרתק.



הלאה. the hurt locker הוא סיפור אחר. כאן מדובר בסרט טוב באמת: קורותיה של יחידת חבלנים בעיראק. אין באמת עלילה - רק רצף של משימות, שמבהירות שהגיבור הראשי שלנו הוא ג'אנקי של מלחמה ואדרנלין. אין גם כוכבים - השחקנים הידועים כאן (זהירות, ספולר במשפט הבא!) נהרגים דקות ספורות אחרי שהם מופיעם על המסך.

בניגוד לסרטי עיראק אמריקאיים שניסו לטפל בנושא ברצינות הראויה - עמק האלה הבכייני למשל - the hurt locker לא מתיימר לכלום. דווקא בגלל זה הוא כל כך אפקטיבי. לאורך הסרט אתה מבין את עומק הבוץ בו נתקעו האמריקאים, את עצמת הזוועה, ואת חוסר התכלית. זה סרט פעולה מצוין, ובה בעת סרט אנטי מלחמתי משובח. בעמק האלה יש הופעה גאונית של טומי לי ג'ונס (וקצת סוזן סרנדון) והמון צדקנות נוסח יורים ובוכים, חיילים אמריקאים שנראים כמו דוגמנים, ושוטרת שנראית כמו שרליז ת'רון. ב-the hurt locker יש אנשים שנראים כמו בני אדם. ומלחמה שנראית כמו גהינום.

שברון לב קטן, משהו יומיומי

ההסעה הגיעה אחרי המתנה מורטת עצבים. שונא את ההסעות לבית הספר של תומר. עד השנה הייתי מגיע לגן, מוצא אותו בחצר, לוקח אותו הביתה. היד שלו בידי, מה כבר יכול לקרות. ועכשיו? כמעט 40 דקות במיניבוס, בלעדי. עוד פסיעה לכיוון אבדן השליטה בכל הנוגע לילדים. ואני שונא חוסר שליטה.

והנה המיניבוס לוקח את הפנייה סוף סוף, נעצר ליד, ותומר יוצא החוצה, מטפס על הידיים שלי ומתחיל לבכות. יש כל מיני ז'אנרים של בכי, הורים כבר מכירים את זה. תומר מתייפח עכשיו. בכי שאי אפשר לעצור, בכי מר. שם את הראש על הכתף שלי ובוכה.

הדקה שעוברת עד שהוא נרגע ארוכה-ארוכה, וההספק שלי בה מרשים. אני רוצה לטלטל אותו ושיגיד לי כבר מה קרה, כי שלל התרחישים שעוברים לי בראש גורמים לי לקשיי נשימה. כל סיפורי הזוועה על התעללויות שמופיעים בעמודים האמצעיים של העיתון צפים ועולים, כל החרדות שכל הורה מחזיק בהיכון בראש. אני יודע שאני צריך לתת לו להירגע, ורק לחבק, אבל זה קשה.

כשהוא נרגע קצת הוא מסביר שהנהג נסע היום בדרך אחרת, שהוא לא הכיר. אם זו היתה אחותו, אסטרונאוטית כמו אבא, היא לא היתה מבחינה. תומר נתקף חרדה, אבל התבייש כנראה לשאול. כשירד בתחנה וראה אותי, החרדה פרצה החוצה והשאירה כתם מלוח ורטוב על החולצה שלי.

וזהו. הרגשתי הקלה מטורפת, הרגשתי איך הלב שלי נשבר למחשבה עליו, מכווץ בכיסא, חושש שהוא בדרך לאיבוד. עוד יום עבר.

טרגדיית רמון: למה יתומי צה"ל לא צריכים לשרת בקרבי

העיתונים התמלאו במאמרי דעות וראיונות בעקבות הטרגדיה של משפחת רמון, ואם יש משהו שמרתיח אותי בכל העניין, זו הלגיטימציה: הם בני 18, הם כבר בוגרים מספיק להחליט בעצמם.

הם לא. כל העניין הזה, של הצורך בחתימת אם שכולה כדי לאפשר לבנה לשרת בקרבי, הוא ציני ואכזרי. אני בטוח שהוא נולד מתוך כוונה טובה, כמו גם מתוך המנטליות הצבאית של מדינה שחיה על חרבה. אבל כוונות טובות כידוע לא בהכרח מובילות למקומות מוצלחים.

בני 18 אינם בוגרים אחראיים. אם הם היו כאלה, לא היו מגייסים אותם לצבא. זה גיל אידיאלי לחיול: צעירים, תמימים ומתלהבים. חומר מצוין למדים. אני מבין את הכורח הזה במדינה כמו שלנו, ומקבל אותו. אבל לא כשזה מגיע למשפחות שכולות.

ילד בן 18 לא מסוגל להבין את הכאב והחרדה של אם שכולה. הוא אפילו לא מסוגל להבין דאגה וחרדה של הורים רגילים. הוא שומע את החברים שלו, את המורים, את המדריכים בסדנת הגדנ"ע. הוא לא ישמע את חריקות קפיצי המזרון כשאמא שלו לא תישן שלוש שנים.

אבי נהרג במלחמת יום כיפור. הוא היה בן יחיד. אמא שלו חתמה, בטח חתמה - הוא לא היה מוכן לשמוע על שירות לא קרבי. הפרופיל הקלאסי של פעם: ילד שעלה לארץ בגיל 10, מאירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, ורצה להיות יותר צבר מצבר. סבתא שלי נרדפה על ידי החתימה הזו עד יום מותה. כשהגעתי לגיל 18 חתימה לא היתה אופציה בכלל. אבל רק היום, כשאני אב לילדים, אני באמת מבין למה.

אמי התחתנה שוב, ונולדו לה ילדים. אחד מהם גויס לקרבי, למרות תחנוניה. החוק היבש לא נרטב גם מדמעות אלמנה: הוא לא היה בן יחיד, וטכנית גם לא בן למשפחה שכולה. יש דברים שאי אפשר להימלט מהם במדינה הזו. אבל את נושא הבנים למשפחות שכולות אפשר לפתור: לוותר על החתימה, להפסיק להעמיד פנים שילד בן 18 באמת מבין משהו, ולא לגייס יתומי צה"ל לקרבי. עדיין יישאר במדינה הזו מספיק אבל וטרגדיות לכולם. על האבל המסוים הזה אפשר לוותר.

הסכסוך הערבי-יהודי כפי שסיפרתי אותו לסוכן הביטוח שלי

מדובר בסיפור אמיתי, שסיפרה לי ידידה. מסוג הסיטואציות שאורזות בתוכן כל כך הרבה סימבוליות, עד שזה מגוחך.

הבחורה, שמאלנית רדיקלית נלהבת זה שנים, נסעה לירושלים, לפסטיבל הסרטים. בצומת בכניסה לעיר היא איבדה ריכוז לשנייה, וכשהרמזור הוריק היא נסעה קדימה, ופגעה במכונית שלפניה. לא משהו רציני, מכה קטנה. המכוניות עמדו להן בכניסה לבירה, צמודות. מהרכב הנפגע יצאו גבר ואישה, ערבים, והתחילו לצעוק. הוא מתלונן על הפגיעה במכונית החדשה, היא צועקת שהבחורה פגעה בהם כי הם ערבים.

הם עמדו ככה כמה דקות. השמאלנית מנסה לשכנע אותם לזוז קדימה, כדי שיראו שלא נגרם נזק. הם צועקים ומסרבים, וכל הכניסה לירושלים פקוקה לה, מאחורי צמד המכוניות הצמודות, כאילו היו גוף אחד.

בסופו של דבר זה נגמר בהחלפת פרטים, אבל הסתבך בהמשך ויגיע כנראה למשפט. למרות שלכאורה אין כאן כלום: בסך הכל היתקלות קטנה בירושלים שהסתבכה.