פוסט ילדים להורים או קשוחים בלבד

זר לא יבין זאת - צריך להיות הורה כדי להעריך את הסיטואציה הבאה: 2.00 בלילה. תומר מגיע למיטה שלי ומתלונן על מכאובים בבטן. אני לא חושד בכלום, ותוהה אם הוא רוצה ללכת לשירותים. אלא שאז הוא מודיע שהוא שוקל להקיא.

כל פעמוני האזעקה מתחילים לדנדן לי בראש. אני מציע לו, נימת דחיפות בקולי, לקום ולגשת ביחד איתי למקלחת. תומר קם, רץ למקלחת, ומספיק בדיוק בזמן - הוא נעמד מעל האסלה ונפטר ממה שזה לא יהיה שהעיק לו על הבטן.

ועכשיו הסבר. כל הורה יודע - הם אף פעם לא מגיעים בזמן. במקרה הגרוע (והסביר), הייתי אמור לעמוד ולהחליף מצעים באמצע הלילה/בוקר, אחרי מקלחת לגמד. במקרה הטוב, זו היתה רק שלולית לא נעימה באמצע הסלון, שנוקה לא מזמן. אבל לא. תומר התעלה, הוכיח איפוק ונחישות, ואני לא הייתי צריך לעשות דבר חוץ מלארגן לו כוס מים, לחבק ולהחזיר אותו למיטה לישון. ילד משובח.

ילדים בעבודה: הכסף מדבר

כן, אפשר להכין סנדוויץ' בבית. אבל הרבה יותר כיף לשבת עם נגה בבית קפה, ואחר כך לקפוץ לקנות לה סנדוויץ' בבייקרי. מה גם שהמוכרת שכבר נתקלה בילדה המוזרה (מי אוכל לחמניה עם גבינה צהובה וחמאה וזהו, מי) מוסיפה לשקית שני מאפינס, על חשבון הבית.

החופש הגדול מזמן את הילדים למקומות העבודה. אתמול בביקר במערכת הענקית של הכלכליסט ראיתי ילד בוהה בכובד ראש במסך מחשב במשרד גדול. היום נגה מטפלת בוובקינז שלה (או גולשת לאתרי הימורים ופורנו, לך תדע) בקומפלקס המשרדים המהודר של מיינט. המחילה, אנחנו קוראים לו.



פעם זה היה ניג'וס, היום הם כבר עצמאים למדי. יש משהו נחמד בלפתוח את הבוקר עם נגה, בסיבה המוצדקת לצאת מהמשרד, לצאת מאווירת העבודה קצת. כן, זה עולה כסף - החופש הגדול הוא אסון כלכלי - אבל מילא.

כשהם היו קטנים יותר זה היה אחרת. היתה לי פעם פינה ברדיו, בתוכנית של טל ברמן ואביעד קיסוס ב-102. בוקר אחד מצאתי את עצמי מנהל איתם את שיחת הטלפון כשתומר ונגה בבית. היא היתה גדולה מספיק כדי להבין שצריך להיות בשקט. תומר לא, או כך חשבתי. באמצע השיחה הוא דרש יוגורט. משהו שבדרך כלל לא מקבלים בבוקר. אחרי כמה שניות קלטתי שהילד סוחט אותי. מנצל את הסיטואציה, משיג יוגורט תמורת שתיקה. נוכל גמדי שכזה. קיבל, כמובן. אל תטעו בהם, באנשים הזעירים. הם יודעים לנצל את החופש, והזדמנויות אחרות, יפה יפה.

הקונספירציה האפלה בסוף אוגוסט

רענן שקד כתב, אם אני זוכר נכון, טור שהשמיץ את קיטורי ההורים לקראת החופש הגדול. עכשיו כשיש לו ילד, אני מניח שהוא יגלה את משמעותה של אינסטנט קרמה, ובגדול.

החופש הגדול הוא מכה. אפשר להסתדר איתה, אבל מכה בכל זאת. אלא שהכל מחוויר לעומת השבועיים האחרונים, המקוללים, של אוגוסט. כי עד אז, עוד מילא. יש קייטנות - שעולות המון כסף, אבל בכל זאת. יש חברים, פעילויות, תוכניות, סבים-סבתות, קרובים בישובי ספר אקזוטיים, כאלה מין.

ואז מגיעים השבועיים האחרונים. קשה שלא לחשוד שמישהו עומד כאן מאחורי מצב הדברים המפלצתי. אין כלום. שממה. וחם. אין קיטנות. המשחקיות סגורות, החוגים כבר מזמן שובתים, סבא וסבתא נעלמים לחו"ל או משהו. כוחם של ההורים, קציני בידור לעת מצוא תוך כדי אחיזה נואשת במשרה מלאה, תש. זה עניין פסיכולוגי, רואים כבר את הסוף, כמו השבוע לפני השחרור מהצבא שעובר הו-כה-לאט. הילדים כבר עייפים ומשועממים מחירות היתר שניתנה להם. וחם ולח, אם לא הזכרתי. נדמה שכולם, מהרשויות ועד קרובי המשפחה, השאירו אותך לבד מול הצאצאים, בוחנים את תגובותיך באיזה ניסוי סדיסטי.

בכל שנה זה אותו סיפור. אני מופתע מחדש מכמה העסק הזה עולה, מופתע מיולי, שלא מתעלל בי כמו שחששתי, ואז מגיע שאנן לאוגוסט, מתחיל אותו בראש מורם ומסיים אותו על ארבע. ואני אומר: יקוצר החופש הגדול, לאלתר. גם החופש הבינוני יכול להפוך למותג לא רע.

משעמם, יחסית

"משעמם לי".

אני מסתכל מסביב. הדירה לא גדולה. יש טלוויזיה עם לפחות 4 ערוצים יעודיים לילדה. ועם יס מקס מפוצץ מסדרות דביליות של ערוץ דיסני. וסרטי די.וי.די.

יש פלייסטיישן עם המון משחקים. יש לה 4 ספרים שעוד לא נקראו מהספרייה. יש צעצועים. יש מחשב, עם אתרי ילדים ובמיוחד האתר של וובקינז, ויש לה משחקי מחשב - למשל ההרחבה האחרונה לסימס שהגיעה עם הדוד שלה מאמריקה.

והיא יכולה כמובן לצייר או משהו.

ויש את האייפון עם משחקים חדשים ומגניבים שהורדתי, ואת נגן המוזיקה הדיגיטלי שלה. עמוס שירים.

אבל משעמם לה.

אני לא מתאפק ותוהה בקול רם איך זה הגיוני, כשאני גדלתי בלי מחשב או פלייסטיישן, עם ערוץ טלוויזיה אחד, ודי מצ'וקמק.

נגה לא ממצמצת אפילו לפני שהיא עונה. "אתה פשוט היית רגיל".

צודקת