"דווקא שיר טוב". הנה סיבה לנחת. הילדה מרוצה, ולא סתם מרוצה - משיר של ניל יאנג, אחד מהשירים שאני הכי אוהב.
חינוך מוזיקלי לילדים זה עניין חשוב. השאלה איך עושים את זה. חבר סיפר לי שבילדותו אביו הלעיט אותו במנות גדושות של יצירות קלאסיות. מוצארט, באך ואופרות לקינוח. התוצאה: התמכרות לרוק מתקדם, אקט בנאלי של מרידה בהורים. אצלי בבית שמעו גבעטרון ושאר כאלה, וגם אני ברחתי רחוק למוזיקה שאמא שלי הגדירה כ"רעש, ולמה הוא צועק". מה זה אומר? ללכת על הפוך על הפוך? להשמיע בכוונה את ההפך ממה שהיינו רוצים?
לא בהכרח. חברה טובה סיפרה שאבא שלה השמיע לה את קרידנס קלירווטר ריבייבל. חבר בצבא הגיע יום אחד עם דיסק חדש, שאמא שלו הביאה לו ואמרה לו שהוא חייב לשמוע. זה היה בלאד-שוגר-סקס-מג'יק של הצ'ילי פפרס.
השיר של ניל יאנג היה האחרון בדיסק שהוכן בחופזה לנסיעה. העריכה המוזיקלית היתה מחושבת, למרות הדדליין: בתחילתו שירים שהילדים מכירים, או לפחות של אמנים שהם מכירים ומחבבים, כמו הקספרים ודני סנדרסון. בהמשך מעבר לדברים קצת יותר בשבילי, בהנחה שהם יירדמו. כאמור, הם לא. ונגה דווקא חיבבה. חוץ מזה בארוחות הערב המשותפות יש מוזיקה ברקע: ביטלס, קצת פאנק וסול וכו'. זה עובד חלקית. שניהם אוהבים חלק גדול מהדברים, ומנגד נגה מתחילה להיתפס עכשיו לבריטני ספירס.
מסקנה? קצת כמו ספרים, זה לא מה שאתה מנסה להעביר להם במודע, זה מה שאתה שומע וקורא. או שהם יתחברו לזה, או שלא. בינתיים הם מחבבים את ניל יאנג. מה רע.
רשומות
