הרומן השוודי שלי

מבחינתי "נערה עם קעקוע דרקון" של סטיג לרסון הוא קודם כל ליסבת סלאנדר, הדמות שהכי אהבתי בספר מאז ג'ו קוואליר וסם קליי של מייקל שייבון. כשאני מנסה לחשוב על דמויות ספרותיות שאהבתי יותר אני כמעט לא מצליח - אוזפה באלה תולדות כמובן, וחלק מגיבורי שר הטבעות בגיל מסוים. זה מה שעולה לי לראש כרגע.

אסף שור מנסה להבין ב"שבעה לילות" מה הופך את הספר השוודי המפומפם תקשורתית הזה לבאמת מוצלח. זו שאלה רלבנטית: מדובר בספר מתח, ז'אנר שבדרך כלל לא זוכה לחותם הכשר של משטרת האיכות. הוא גם לא כתוב מצוין: יש בו, בעיקר בהתחלה, קטעים קצת טכניים מדי. אין בו, כמו ששור מציין רבדים, ניואנסים ועומק - הדברים נאמרים בצורה ברורה וישירה רוב הזמן. אז מה כן? שור טוען שיש כאן הגשמת פנטזיות נקמה - בממסד, בעשירים, בגברים אלימים. זה נכון, אבל בעצם הגשמת הפנטזיה הזו קיימת בהמון יצירות בתרבות הפופולרית. אפשר לומר את אותו הדבר, וגם אמרו, על סרטי משאלת מוות, למשל.

יש בספר פנטזיית נקמה. יש בו גם מסר חברתי-כלכלי מאוד רלוונטי, ואג'נדה ערכית ברורה. אבל מה שהופך את הספר בשבילי למשהו שמעבר לעוד חוויית קריאה מהנה, הוא ליסבת, ושאר הדמויות שמסתובבות בספר יחד איתה. הכישרון ליצור דמות שגורמת לך להתאהב בה נדיר. ולרסון עושה את זה, בניגוד לצורת מסירת העלילה שלו, בחסכנות, בלי רקע כמעט, בלי המון פרטים. קווי המתאר של ליסבת כאילו צוירו בזריזות, בכמה הנפות עיפרון, בצבעי שחור פחם. וזה מספיק. עובדה ששור מתעכב על התיאור שלה, וכך גם ליאת אלקיים בביקורת ששווה לקרוא בהארץ.

החלק הראשון של הספר גרם לי לקרוא במהירות את הקטעים שבהם היא איננה, כדי להגיע אליה שוב. בחלק השני כבר חיבבתי גם את הגיבור השני של הספר, מיכאל בלומקוויסט. וגם שאר הדמויות קיבלו אופי משלהן - לא דמויות קרטון סטראוטיפיות, אלא טיפוסים אנושיים, אמיתיים, מורכבים. יש יותר מדמות אחת בספר שמעוררת רגשות מעורבים, ולא מתמקת בניחותא בנישה ברורה וצפויה. למשל הנריק ונגר, התעשיין הקשיש. כן, הוא זקן חמוד ומקסים. כן הוא בנזונה קשוח ומניפולטיבי. זה לא נוגד.

ויש את ליסבת. וכשהספר נגמר עם פתרון מספק לעלילה, זה היה משני. העניין המרכזי היתה הפרידה מהדמויות. בעיקר מליסבת.

הנה פוסט שמתייחס לקמפיין השיווקי סביב הספר.

למה נגה קוראת, למה אני

יש תקופות כאלה. אין לך זמן/סבלנות/חשק לספר. בעצם זמן הוא לא פקטור, אם היית רוצה – היה. כשאתה כבר לוקח ספר ליד משהו לא מתחבר.

לפעמים אני רוצה לקרוא ספר חשוב. ספר עם ערך, משהו שיספק לתאים האפורים בעיטה הגונה במושב המכנסיים. בתקופות אחרות אני רוצה את ההפך. אני מחפש אסקפיזם נטו, ספר שלא ידרוש מאמץ והשקעה, אלא יענג מהעמוד הראשון. לא, זה לא חייב להיות מנוגד, אבל זה גם לא כזה נפוץ.

כששאלתי את נגה למה היא קוראת היא לא חשבה יותר מדי. "כי זה להיכנס לעולמות אחרים בלי לצאת מהמיטה, רק להחזיק ספר", היא אמרה. ואז הוסיפה: "ולפעמים כואבות הידיים". שאלתי למה דווקא ספר. למה לא סרט או טלוויזיה. "כי בספר אפשר לדמיין יותר. בספר בלי תמונות אתה יכול לדמיין בדיוק איך הדברים נראים, כמו שאתה רוצה".

סיפרתי לה על ההתלבטות שלי. אם אני קורא רק כי אני רוצה שיספרו לי סיפור, בשביל ההנאה, בשביל הבריחה מהמציאות. או שאולי ספרים מלמדים משהו. היא גלגלה עיניים – אלופת המזרח התיכון בגלגול עיניים, באמת. אמרתי שלא לימודים כאלה, לא כמו בבית ספר. דברים שאתה לומד על עצמך, דברים שגורמים לך לחשוב. היא הנהנה. "אז כנראה בגלל זה", היא אמרה. אולי. אבל כרגע – כרגע בא לי ספר מתח-פשע טוב. לא מובי דיק בתרגום החדש, לא קלאסיקניים רוסיים, עזבו אותי. אני רוצה שמישהו יספר לי סיפור טוב, וזהו.