המהפכה לא תשודר בטלוויזיה

באמת רק חצי מילה על איראן: זה נחמד שכל הפרשנים מסבירים שזה רק עניין של זמן עד שהמהומות יירגעו. רק שאין להם שמץ של מושג. כי בינינו, מישהו חשב שחומת ברלין תיפול יומיים לפני שהמוני מזרח ברלינאים הסתערו עליה? מישהו באמת יודע לחזות מהפכות וטלטלות שלטון?



ב"המזימה נגד אמריקה" של פיליפ רות הוא מגדיר את ההיסטוריה מצוין: המדע של הפיכת הכאוטי והלא ברור למשהו שלא היה יכול לקרות אחרת. למובן מאליו. קל נורא להסתכל אחורה ולהסביר את עליית חומייני או את קריסת מסך הברזל. רק שבזמן אמת לאף אחד לא היה באמת מושג.

עם כל הכבוד לראש המוסד ושאר שושואיסטים, אין לאף אחד מושג אם הסטודנטים יחטפו מכות ויחזרו הביתה, או שזו האדווה הראשונה בדרך לצונאמי שיחליף שם את השלטון. נחמד שאנחנו רוצים לעשות סדר ולדעת מה יקרה. רק שזה פשוט לא עובד.

למה נגה קוראת, למה אני

יש תקופות כאלה. אין לך זמן/סבלנות/חשק לספר. בעצם זמן הוא לא פקטור, אם היית רוצה – היה. כשאתה כבר לוקח ספר ליד משהו לא מתחבר.

לפעמים אני רוצה לקרוא ספר חשוב. ספר עם ערך, משהו שיספק לתאים האפורים בעיטה הגונה במושב המכנסיים. בתקופות אחרות אני רוצה את ההפך. אני מחפש אסקפיזם נטו, ספר שלא ידרוש מאמץ והשקעה, אלא יענג מהעמוד הראשון. לא, זה לא חייב להיות מנוגד, אבל זה גם לא כזה נפוץ.

כששאלתי את נגה למה היא קוראת היא לא חשבה יותר מדי. "כי זה להיכנס לעולמות אחרים בלי לצאת מהמיטה, רק להחזיק ספר", היא אמרה. ואז הוסיפה: "ולפעמים כואבות הידיים". שאלתי למה דווקא ספר. למה לא סרט או טלוויזיה. "כי בספר אפשר לדמיין יותר. בספר בלי תמונות אתה יכול לדמיין בדיוק איך הדברים נראים, כמו שאתה רוצה".

סיפרתי לה על ההתלבטות שלי. אם אני קורא רק כי אני רוצה שיספרו לי סיפור, בשביל ההנאה, בשביל הבריחה מהמציאות. או שאולי ספרים מלמדים משהו. היא גלגלה עיניים – אלופת המזרח התיכון בגלגול עיניים, באמת. אמרתי שלא לימודים כאלה, לא כמו בבית ספר. דברים שאתה לומד על עצמך, דברים שגורמים לך לחשוב. היא הנהנה. "אז כנראה בגלל זה", היא אמרה. אולי. אבל כרגע – כרגע בא לי ספר מתח-פשע טוב. לא מובי דיק בתרגום החדש, לא קלאסיקניים רוסיים, עזבו אותי. אני רוצה שמישהו יספר לי סיפור טוב, וזהו.

תומר הסקייטר - עכשיו הסרט

טוב יש גבול לאחזקת הגאווה האבהית עמוק בפנים. הנה זה, מונצח. נגה (כישרון טבעי, שימו לב לתנועות המצלמה) מביימת, תומר מבצע את הפעלולים של עצמו. סרט קיץ.

חינוך מוזיקלי משובח לילדכם - איך לעזאזל עושים את זה

"דווקא שיר טוב". הנה סיבה לנחת. הילדה מרוצה, ולא סתם מרוצה - משיר של ניל יאנג, אחד מהשירים שאני הכי אוהב.

חינוך מוזיקלי לילדים זה עניין חשוב. השאלה איך עושים את זה. חבר סיפר לי שבילדותו אביו הלעיט אותו במנות גדושות של יצירות קלאסיות. מוצארט, באך ואופרות לקינוח. התוצאה: התמכרות לרוק מתקדם, אקט בנאלי של מרידה בהורים. אצלי בבית שמעו גבעטרון ושאר כאלה, וגם אני ברחתי רחוק למוזיקה שאמא שלי הגדירה כ"רעש, ולמה הוא צועק". מה זה אומר? ללכת על הפוך על הפוך? להשמיע בכוונה את ההפך ממה שהיינו רוצים?

לא בהכרח. חברה טובה סיפרה שאבא שלה השמיע לה את קרידנס קלירווטר ריבייבל. חבר בצבא הגיע יום אחד עם דיסק חדש, שאמא שלו הביאה לו ואמרה לו שהוא חייב לשמוע. זה היה בלאד-שוגר-סקס-מג'יק של הצ'ילי פפרס.

השיר של ניל יאנג היה האחרון בדיסק שהוכן בחופזה לנסיעה. העריכה המוזיקלית היתה מחושבת, למרות הדדליין: בתחילתו שירים שהילדים מכירים, או לפחות של אמנים שהם מכירים ומחבבים, כמו הקספרים ודני סנדרסון. בהמשך מעבר לדברים קצת יותר בשבילי, בהנחה שהם יירדמו. כאמור, הם לא. ונגה דווקא חיבבה. חוץ מזה בארוחות הערב המשותפות יש מוזיקה ברקע: ביטלס, קצת פאנק וסול וכו'. זה עובד חלקית. שניהם אוהבים חלק גדול מהדברים, ומנגד נגה מתחילה להיתפס עכשיו לבריטני ספירס.

מסקנה? קצת כמו ספרים, זה לא מה שאתה מנסה להעביר להם במודע, זה מה שאתה שומע וקורא. או שהם יתחברו לזה, או שלא. בינתיים הם מחבבים את ניל יאנג. מה רע.

תומר והסקייטבורד שלו

יש משהו מדהים בלהסתכל על הילד מבצע משהו שהוא לא יכול, לעניות דעתך, לעשות. כשנגה היתה קטנה היא ניסתה לטפס על סולם בגינה. התחלתי לומר משהו נוסח "זה לא קצת גדול בשבילך" ובאמצע המשפט היא הצליחה, איכשהו, להרים את עצמה למעלה. מאז אני מנסה לסתום את הפה ולהסתכל מהצד.

בשבת נכנסנו לחניון שליד הבית. נגה על רולרבליידס, אני ותומר עם מגיני מרפקים וברכיים, ואח של רוני על תקן מדריך עם סקייטבורד ביד. החניון היה ריק ושקט, תחושה של מאחורי הקלעים של המציאות. אחרי כמה הסברים התחלנו לנסות ולנסוע על הלוח עם הגלגלים. קצת אני, הרבה תומר.



הילד נמרח על רצפת החניון בשלל נפילות מרהיבות שגרמו לי להתכווץ. זה לא הזיז לו. הוא זינק מייד חזרה על הרגליים ואל הקרש. מהר מאוד הוא כבר הצליח לנסוע קדימה, עומד עם ידיים פשוטות לצדדים, מביט קדימה, פוזה של מקצוען. זה היה מרהיב. הייתי מאושר וגאה.

אחר כך בבית אמרתי לו שהוא היה מעולה. והוא, באדיבות מפוקפקת של מנצחים, אמר לי שהוא היה הרבה יותר טוב ממני, ושהוא מקווה שאני אשתפר. חוצפן. היה מגניב.

העובד הראשון שפיטרתי, והילד שפיטר אותי

אני חושב שהוא היה הראשון. ההתחלה לא הסגירה כלום. הוא הגיע לראיון עבודה ועשה רושם מצוין. רזומה מרשים, בחור אינטליגנטי, הכל סבבה אגוזים. לקחתי אותו כעורך חדשות, תפקיד אחראי למדי שבין היתר מצריך התייצבות בשמונה בבוקר. כבר בשבוע הראשון הוא איחר. בשעה וחצי.

אני שונא שמאחרים לי. זה תמיד מתפרש אצלי כזלזול, כעלבון. למדתי לקבל את זה בערך אצל חברים קרובים שלוקים בנטייה. אבל זה לא פשוט לי. כשזה עובד, וכשמדובר בשעה וחצי, זו אופרה אחרת.

הזמנתי אותו לשיחה. הוא הסביר לי שיש לו בעיית קימה. הוא אמר את זה באותו טון שבו מישהו מספר על הבעיה שלו עם אלכוהול. אמרתי לו שזה באמת נחמד, אבל אין מצב שזה קורה שוב. מצידי שיכוון 17 שעונים מעוררים, ויגיע. הבהרתי לו שהחודש הקרוב הוא חודש ניסיון, ואין בו מקום לאיחורים. ואכן, כבר בשבועיים שאחרי נרשמו עוד שניים כאלה, גם הם בסדר גודל של חצי שעה ומעלה. הוא מאוד הופתע כשהסברתי לו שהוא לא ממשיך לעבוד איתנו.

העיסוק בלהיות בוס גרם לי לא פעם למלמל בייאוש אחרי עוד קרב אבוד עם הילדים "אתם מפוטרים". לא חשבתי שהם שמים לב, עד שיום אחד בעטתי בכדור של תומר, שהיה אז קטן וקצת מאותגר הגיית חולם ושורוק. הוא הגיב בזעם: "לא לבעוט! אתה מופוטר!". מאז אני משתדל למלמל ולפטר כמה שפחות. בהצלחה חלקית.

אחר הצהריים של גברים

אתמול, ככה פתאום, מצאנו אני ותומר את עצמנו לבד. המנומשת (שעוד תרד עלי בגלל הפוסט הזה) לקחה את נגה לסיבוב בנות, ואנחנו קיבלנו קצת זמן איכות פתאומי.

אחרי שתומר סירב לבירה בים, הלכנו על מיץ בדרך הביתה, משחק פלייסטיישן סוער וקצת מכות בצחוק ושיחות על החיים תוך כדי. ואז נהיינו רעבים.

מכיוון שקיבלנו דיווח בזמן אמת על כך שנגה מקבלת המבורגר, לגמד התחשק גם. הלכנו למקום חדש שפתחו ליד הבית. באבל. צ'יפס מעולה. אחרי עוד ביס מלא קטשופ ומיונז תומר הסתובב אלי, במבט רציני ואמר: "אתה יודע, כיף להסתובב איתך". וזהו. אני את שלי עשיתי.