סירנות, ניידות ואמבולנס ברחוב

אחרי הצהריים, ורעש מטורף. סירנות, שוטרים שרועמים ברמקול על נהגים לפנות את הדרך. אני מציץ מהחלון. הרחוב עמוס מכוניות משטרה, ואמבולנס בודד אחד. פיגוע מיקוח? חתול שמאיים להתאבד? הזוג העיראקי ממול עבר סוף סוף מצעקות ללוחמה בנשק חם?

אחרי שהכל נרגע התברר שזה מה שקרה: משאית הובלה נעמדה על המדרכה, והחבר'ה התחילו לפרוק. אוטובוס שנסע ברחוב לא הצליח לעבור, כי המשאית חסמה. האמבולנס שהגיע אחריו, נתקע. כשנהג האמבולנס ביקש מהמשאית ואנשיה לזוז, הם אמרו לו שתכף הם מסיימים. אז מה אם מישהו אולי גוסס שם מאחור.

בסוף קראו למשטרה. והמובילים חטפו דוח. ואני נזכרתי בציטוט משורו שמישהי חזרה עליו פעם: אנשים זה חרא של אנשים.

סיוט בספארי, או: הבן שלי חוליגן

אני מניח שזה מתחיל ככה לא פעם. משהו שנראה רעיון טוב ברגע נתון, ומתגלה כטעות איומה.

כשהבאתי את תומר בראשון לגן וראיתי את ההודעה על הטיול לספארי, לא היססתי. הצעתי את עצמי כהורה מלווה. מה רע? גם לצאת אבא מוצלח וגם ביקור בספארי, ועוד עם תומר. מעולה.

לא חשבתי על שני גורמים משמעותיים. אוגוסט, והעובדה שחוץ מתומר יהיו שם עוד 32 ילדים.

ההתחלה באוטובוס הממוזג לא העידה על הבאות. מה שכן, גיליתי להפתעתי שהבן שלי הוא סוג של ערס. מכירים את הילדים השקטים האלה, שיושבים באוטובוס וחולמים, מביטים על הדברים קצת מהצד? תומר הוא לא כזה. הוא ראש הקנונייה. יושב עם הבנים הכי רועשים, צועק ראשון לנהג ש"רוצים סרט!", ואחר כך בספארי רץ קדימה, לא מציית להוראות, עבריין. בטיולים עם נגה היא יושבת בדרך כלל עם חברה ומסתכלת בביקורתיות סנובית על שאר הילדים הרועשים. כמו אבא שלה. תומר? אופרת רוק אחרת.

כשהגענו לספארי ויצאנו לחום המהביל, התחיל הפיאסקו. קודם כל הילדים התיישבו לאכול, ואז קיבלו שקיות עם ממתקים - שקיות חומות שנראו כאילו הן מכילות בקבוק וויסקי זול בסרט אמריקאי משנות ה-70. ההוראה היתה לחכות עם הממתקים עד להופעה בסוף הסיור. לחכות, בטח. מכאן התחלקנו לקבוצות - אני ועוד אמא מצאנו את עצמנו אחראים על 11 ילדים שתוך שתי דקות הפכו דביקים מממתקים.

מכאן זה היה דומה לרעיית עדר צאן היפראקטיבי, שלא קיבל את הריטאלין בבוקר. הילדים היו עסוקים בלזלול ממתקים, לרוץ לכיוונים שונים, לנסות ללכת לאיבוד ולשקול גיחה לכלובים של חיות גדולות במיוחד. והיה חם. מאוד חם. החיות היו מעניינות, אני מניח, אבל אנחנו היינו עסוקים בלספור ילדים, לא לתת לאסטרונאוט שביניהם להיעלם בין נחילי הילדים האחרים, ולמנוע מהם להשליך עטיפות ממתקים לשימפנזות.

אחרי שעתיים מתישות ומזיעות הגענו להופעה. יובל המבולבל בהרפתקה בספארי. או יותר נכון בחלטורה מביכה. עוד לפני תחילת המופע - על הדקה, תודה לאלים - חזר הכרוז והזכיר שאת חבילת הפוסטר-דיסק-די.וי.די-כובע של הקירח אפשר לרכוש רק ב-50 שקלים. את החבילה של הדוד חיים - סוג של בן טיפוחיו של המבולבל - מכרו רק ב-20. עוד במופע - גרי מהפיג'מות, שעורר בתומר התרגשות מסוימת.

המופע היה מזעזע. ישבתי, בבגדים דביקים מממתקי לואו טק, וניסיתי לשרוד את מה שכלל קצת ריקודים, בדיחות איומות ("הנה חברה שלי נויה. אכלת כבר סויה?"), וניצול ציני של להיטי ילדים (שירי הפיג'מות בלי קשר לכלום). לפחות נגמר 3 דקות לפני הזמן המיועד.

היה נורא, חזרנו מאוחר, והייתי חייב לרוץ לפגישת עבודה, נוסף לכל. אבל לפני כן ליוויתי את הילדים לגן. מטר מהשער, תומר שאל אותי: "היה כיף, נכון". הנהנתי. בטח שהיה. וחשבתי לשנייה שאולי בכל זאת היה שווה את זה. למרות שאין לי כוונה לשחזר את העניין עד שהגמד יגיע לתיכון. לפחות.

נגה לא אוהבת אנשים בלי חולשות

אחת הסיטואציות המועדפות עלי לשיחה עם נגה: במכונית, ערב, תומר נרדם מאחור, אני ונגה מתחילים לדבר.

בערב הספציפי הזה היא אמרה לי שמטריד אותה שלסבתא שלה, אמא שלי, אין חסרונות. אין בכלל? שאלתי. לא, נגה לא מצליחה למצוא כאלה. וזה מפריע לה. למה? כי היא חשבה על זה שלכולם יש חסרונות, ואם היא מצליחה לאתר אותם, זה מרגיע אותה. כי ליד אנשים מושלמים היא מרגישה רע עם עצמה, פחות מוצלחת מהם.

הבטחתי לה שסבתא שלה היא אישה משכמה ומעלה, אבל אפילו לה יש פגם קטן או שניים. ואז, סקרן, שאלתי אותה איזה חסרונות היא מוצאת בי.

"או", אמרה הנערה, כאילו היא מתכננת נאום ארוך. "אתה חסר סבלנות, לא תמיד מקשיב, ומדבר הרבה בטלפון". ואז היא חשבה לרגע. "ולפעמים אתה גם חופר".

זה כבר היה מוגזם. "חופר?!", מחיתי. "כן. רגע אני בשקט ומייד אתה שואל על מה אני חושבת", ענתה המתבגרת בתחילת דרגה בחיוך מנצח. לא נותר לי אלא לשתוק ולהרהר: פנימיה צבאית בבלגיה, עכשיו.

על תרגום מעצבן בתשלום ותרגום מוצלח בחינם

אחד הדברים המרגיזים ביותר בקריאת ספר הוא תרגום קלוקל. בדרך כלל, כסנוב, אני מעדיף לקרוא באנגלית, ולא בתרגום. אבל לא תמיד זה יוצא. לא מזמן נפל לידי ספר סיפורים קצרים חדש של סטיבן קינג, "מייד אחרי השקיעה". מומלץ בחום, אם תצליחו להתעלם מהדחפים הרצחניים שהתרגום יעורר בכם.

דוגמאות: בסיפור הראשון מסופר על בחורה שאומרת ש"הכחשה היא לא רק נהר במצרים". תרגום מילולי מדויק וחסר פשר או היגיון ל"denial is not just a river in egypt". ממשחק מילים על הנילוס והכחשה באנגלית, עברנו לכלום ושום דבר. אפשר היה לוותר לגמרי וללכת על בחורה שמדברת על זה שאתה חי בסרט, נגיד. אבל למה להתאמץ.

הלאה. לבעלה של גיבורת סיפור אחר יש "פרצוף ארוך". תרגום מילולי לביטוי שמשמעו פרצוף עצוב. היא הולכת ב"צעדי תינוק", כלומר צעדים קטנים - שוב ביטוי שלא קיים בעברית. וכך הלאה וכך הלאה.

בספר אחר, אור סמוי, מומלץ גם הוא, יש זונות ש"מצננות את עקיבהן". רבאק. הביטוי האמריקאי מתייחס למנוחה, או סתם התבטלות בהמתנה למשהו. בטח לא לקירור של כפות הרגליים.

והנה מקרה הפוך. קיבלתי דיסק ועליו פרקים צרובים של האוס. התרגום היה פיראטי - מלאכתו של גיק אלמוני שמנצל משום מה את זמנו הפנוי כדי לתרגם בחינם סדרות טלוויזיה. ביזאר. לאורך כל הפרק התפעלתי מהאיכות, היה ברור שהמתרגם מצליח להתמודד יפה עם המונחים הרפואיים המסובכים. הקרדיט בסוף הסביר איך ולמה: האיש הודה לחברי פורום סטודנטים לרפואה בתפוז, שסייעו במלאכה. ריספקט.

נוסטלגיה בקופסה

ושוב, מוכר רק להורים: חופש גדול, שישי בבוקר, התעוררתי - מה לעזאזל עושים עכשיו. אין בית-ספר-גן-קיטנה. חם בחוץ, למי יש כוח להתחיל ללכת לים, לנסוע לאנשהו. מזגן מזגן מזגן, זה כל מה שאני רוצה. ואז, שנייה לפני שאני בכל זאת אורז אותם לחוף, רעיון.

זו היתה מתנת יום הולדת לנגה, שאני ארגנתי, מסבתא שלי. כשהייתי ילד שיחקנו בו באנגלית - talisman, משחק לוח של חברה בריטית (גיימס וורקשופ) שמתמחה במשחקי פנטזיה ומדע בדיוני אולטרה-מסובכים. אפשר היה לשחק בו שעות. אפשר גם היום.

אחרי שהלכתי עם תומר לקנות חלה וקצת מאפים מתוקים, התיישבנו על הרצפה, בחרנו דמויות והתחלנו. אנחנו אף פעם לא מצליחים באמת לסיים את המשחק. הוא ארוך כמו הגלות, אבל בניגוד אליה עצם התהליך מוצלח בפני עצמו. הלוח המצויר, עם יצורים מיתולוגיים ושאר ירקות, עדיין מהלך עלי קסם. אני שמח לגלות שגם עליהם. יש משהו נעים בזה שהדור הבא שלי מתלהב מאותו דבר בדיוק שהסעיר את הדמיון שלי לפני המון שנים.

נגה צופה ב"ביג" - פער דורות על פסנתר

הקלטתי אותו מזמן, במחשבה על החופש הגדול דווקא, אבל גם יום מחלה זה בסדר. תומר הלך לקיטנה, ונגה נשארה מותשת בבית, אחרי הווירוס. הוריתי למקס לנגן את ביג, והתיישבתי עם כוס קפה לקרוא עיתון ולהציץ.

סרט חמוד. טום הנקס ממש לא מעצבן שם. אבל את נגה משהו עיצבן. "בן כמה הילד הזה", היא שאלה. לא היה לי מושג. היא לקחה את השלט של מקס ובדקה. 12. הילד בביג, זה שהופך לטום הנקס, הוא בן 12. ולפי נגה הוא עוד משהו: "אבא, הילד הזה לגמרי מפגר".

היא צודקת כמובן. פתאום, בעיניים עכשוויות, הילד דביל לגמרי. היחס שלו לסביבת המבוגרים, לסקס, להכל, מזכיר יותר את תומר - בן 6 בערך - מאשר את נגה. תהיתי מה היה קורה לנגה אם היתה הופכת לפתע לבת 30. היתה לי תחושה שהיא היתה משתלבת במרחב לא רע בכלל.

ברור ממה זה נובע, אין טעם להשחית מילים. כשאני הייתי ילד קטן, נטול גוגל, נטול וובקינז, נטול רב ערוציות, טום הנקס ג'וניור היה רעיון סביר. בסביבה שנגה גדלה בה, זה לא עובר. עזבו אותי מדיוני טוב או רע, היחסיות הזו מתקיימת בכל דור אני מניח. אולי לא בקיצוניות כזו, אבל בכל זאת. סרט חמוד, בכל מקרה. קצת מפגר, אבל חמוד.

לך תקבל אמפתיה מהילדים שלך

זה התחיל ככה, עם תומר. יומיים אחר כך גגה הרגישה רע, והריצה את רוטינת ה"יש לי בחילה" והקאות וכו'. בשני המקרים לא הייתי צריך בדרך נס לנקות רצפה או להחליף מצעים - שניהם הגיעו בזמן לדלי/אסלה.

ואז בשבת זה הגיע אלי. בסביבות 12 בבוקר תקפה הבחילה, ואחר כך בעיקר רציתי להתכרבל מתחת לסלע כמו חיה פצועה ולמות בשקט. ידידה רופאה אמרה לי שככה זה. זה מתחיל בילדים, אותן מדגרות חיידקים קטנות, וממשיך לכל המשפחה. שיחה להורים כדי לקטר קצת גילתה שגם אמא שלי חטפה את זה. מגפה.

הרעיון של להיות חולה הוא קצת נחמד - תירוץ לא ללכת לעבודה, לראות את כל הסרטים שמחכים לך כבר מלא זמן, לנוח. אבל כשזה מלווה בבחילה ומשאלת מוות, זה עובד פחות טוב.

בערב דיברתי עם נגה ותומר. היא עוד היתה חביבה, אבל תומר, המדביקן הראשי, מפיץ המגפה, patient zero, סירב להתרגש. הוא סיים את השיחה ככה: "ביי אבא. אל תדביק את כולנו".