זר לא יבין זאת - צריך להיות הורה כדי להעריך את הסיטואציה הבאה: 2.00 בלילה. תומר מגיע למיטה שלי ומתלונן על מכאובים בבטן. אני לא חושד בכלום, ותוהה אם הוא רוצה ללכת לשירותים. אלא שאז הוא מודיע שהוא שוקל להקיא.
כל פעמוני האזעקה מתחילים לדנדן לי בראש. אני מציע לו, נימת דחיפות בקולי, לקום ולגשת ביחד איתי למקלחת. תומר קם, רץ למקלחת, ומספיק בדיוק בזמן - הוא נעמד מעל האסלה ונפטר ממה שזה לא יהיה שהעיק לו על הבטן.
ועכשיו הסבר. כל הורה יודע - הם אף פעם לא מגיעים בזמן. במקרה הגרוע (והסביר), הייתי אמור לעמוד ולהחליף מצעים באמצע הלילה/בוקר, אחרי מקלחת לגמד. במקרה הטוב, זו היתה רק שלולית לא נעימה באמצע הסלון, שנוקה לא מזמן. אבל לא. תומר התעלה, הוכיח איפוק ונחישות, ואני לא הייתי צריך לעשות דבר חוץ מלארגן לו כוס מים, לחבק ולהחזיר אותו למיטה לישון. ילד משובח.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
רשומות
כל הכבוד לתומר. ההורים שלי עדיין זוכרים לי לילה אחד, לפני למעלה מ-20 שנה, שבו אני לא גיליתי את הנחישות והאיפוק האלה. מעידה חד-פעמית, וזה כל מה שזוכרים לך.
השבמחק