זה התחיל ככה, עם תומר. יומיים אחר כך גגה הרגישה רע, והריצה את רוטינת ה"יש לי בחילה" והקאות וכו'. בשני המקרים לא הייתי צריך בדרך נס לנקות רצפה או להחליף מצעים - שניהם הגיעו בזמן לדלי/אסלה.
ואז בשבת זה הגיע אלי. בסביבות 12 בבוקר תקפה הבחילה, ואחר כך בעיקר רציתי להתכרבל מתחת לסלע כמו חיה פצועה ולמות בשקט. ידידה רופאה אמרה לי שככה זה. זה מתחיל בילדים, אותן מדגרות חיידקים קטנות, וממשיך לכל המשפחה. שיחה להורים כדי לקטר קצת גילתה שגם אמא שלי חטפה את זה. מגפה.
הרעיון של להיות חולה הוא קצת נחמד - תירוץ לא ללכת לעבודה, לראות את כל הסרטים שמחכים לך כבר מלא זמן, לנוח. אבל כשזה מלווה בבחילה ומשאלת מוות, זה עובד פחות טוב.
בערב דיברתי עם נגה ותומר. היא עוד היתה חביבה, אבל תומר, המדביקן הראשי, מפיץ המגפה, patient zero, סירב להתרגש. הוא סיים את השיחה ככה: "ביי אבא. אל תדביק את כולנו".
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
רשומות
להיות חולה זה קונספט ממש שווה.
השבמחקחבל רק שכל פעם זה קורה דווקא כשמרגישים חרא