את הלינק הזה העלה חברי עמרי לפייסבוק, ויכולתי לדמיין את שאט הנפש שלו מהעניין. כי באמת נמאס מכל הפוליטיקלי קורקט הזה בסיפורי ילדים. כמה אפשר.
כשנגה היתה קטנה, הייתי ממציא לה סיפור כל ערב. סיפורי הנסיכה נגה. גנבתי מכל מקור אפשרי - לך תמציא סיפור חדש כל ערב - כשהשפל המוחלט היה בסיפור "הנסיכה נגה נגד ברוס לי, אמן הקונג פו". שפל מבחינת גניבה וקונספט, אני דווקא הייתי מרוצה מעצמי מההומאז' לז'אנר. אני חושב שטרנטינו היה מרוצה.
בכל מקרה, הפלגיאטים שלי הם לא הנקודה. בשלב מסוים אמא של הילדה (אז עוד היינו משפחה מתפקדת) העירה שהסיפורים לא חינוכיים. אין מסר, מוסר השכל, והם מפחידים מדי גם. אז החלטתי להתאמץ קצת. להוריד את מינון הדרקונים והטרולים, ולהעלות את מינון הערכים.
לקח לנגה יום להבין שעובדים עליה. הביקורת היתה חסרת רחמים. זה סיפור משעמם. זה לא מפחיד מספיק. זה לא.
התחלתי לספר את סיפורי הערב קצת רחוק יותר מהאזניים של אמא, ונטשתי את המסר. הנסיכה נגה חזרה לשסף ולפרק מפלצות כאילו אין מחר, והילדה נגה היתה שוב מרוצה. מספיק מסרים עברו שם בסאבטקסט אני מניח, על רע וטוב וחמדנות ואלוהים יודע מה עוד, גם בלי שהתאמצתי. והיה גם פאן. שזה, אפרופו מה שכתבתי כאן על קריאה, העיקר.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה