יש תקופות כאלה. אין לך זמן/סבלנות/חשק לספר. בעצם זמן הוא לא פקטור, אם היית רוצה – היה. כשאתה כבר לוקח ספר ליד משהו לא מתחבר.
לפעמים אני רוצה לקרוא ספר חשוב. ספר עם ערך, משהו שיספק לתאים האפורים בעיטה הגונה במושב המכנסיים. בתקופות אחרות אני רוצה את ההפך. אני מחפש אסקפיזם נטו, ספר שלא ידרוש מאמץ והשקעה, אלא יענג מהעמוד הראשון. לא, זה לא חייב להיות מנוגד, אבל זה גם לא כזה נפוץ.
כששאלתי את נגה למה היא קוראת היא לא חשבה יותר מדי. "כי זה להיכנס לעולמות אחרים בלי לצאת מהמיטה, רק להחזיק ספר", היא אמרה. ואז הוסיפה: "ולפעמים כואבות הידיים". שאלתי למה דווקא ספר. למה לא סרט או טלוויזיה. "כי בספר אפשר לדמיין יותר. בספר בלי תמונות אתה יכול לדמיין בדיוק איך הדברים נראים, כמו שאתה רוצה".
סיפרתי לה על ההתלבטות שלי. אם אני קורא רק כי אני רוצה שיספרו לי סיפור, בשביל ההנאה, בשביל הבריחה מהמציאות. או שאולי ספרים מלמדים משהו. היא גלגלה עיניים – אלופת המזרח התיכון בגלגול עיניים, באמת. אמרתי שלא לימודים כאלה, לא כמו בבית ספר. דברים שאתה לומד על עצמך, דברים שגורמים לך לחשוב. היא הנהנה. "אז כנראה בגלל זה", היא אמרה. אולי. אבל כרגע – כרגע בא לי ספר מתח-פשע טוב. לא מובי דיק בתרגום החדש, לא קלאסיקניים רוסיים, עזבו אותי. אני רוצה שמישהו יספר לי סיפור טוב, וזהו.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה