הקונספירציה האפלה בסוף אוגוסט

רענן שקד כתב, אם אני זוכר נכון, טור שהשמיץ את קיטורי ההורים לקראת החופש הגדול. עכשיו כשיש לו ילד, אני מניח שהוא יגלה את משמעותה של אינסטנט קרמה, ובגדול.

החופש הגדול הוא מכה. אפשר להסתדר איתה, אבל מכה בכל זאת. אלא שהכל מחוויר לעומת השבועיים האחרונים, המקוללים, של אוגוסט. כי עד אז, עוד מילא. יש קייטנות - שעולות המון כסף, אבל בכל זאת. יש חברים, פעילויות, תוכניות, סבים-סבתות, קרובים בישובי ספר אקזוטיים, כאלה מין.

ואז מגיעים השבועיים האחרונים. קשה שלא לחשוד שמישהו עומד כאן מאחורי מצב הדברים המפלצתי. אין כלום. שממה. וחם. אין קיטנות. המשחקיות סגורות, החוגים כבר מזמן שובתים, סבא וסבתא נעלמים לחו"ל או משהו. כוחם של ההורים, קציני בידור לעת מצוא תוך כדי אחיזה נואשת במשרה מלאה, תש. זה עניין פסיכולוגי, רואים כבר את הסוף, כמו השבוע לפני השחרור מהצבא שעובר הו-כה-לאט. הילדים כבר עייפים ומשועממים מחירות היתר שניתנה להם. וחם ולח, אם לא הזכרתי. נדמה שכולם, מהרשויות ועד קרובי המשפחה, השאירו אותך לבד מול הצאצאים, בוחנים את תגובותיך באיזה ניסוי סדיסטי.

בכל שנה זה אותו סיפור. אני מופתע מחדש מכמה העסק הזה עולה, מופתע מיולי, שלא מתעלל בי כמו שחששתי, ואז מגיע שאנן לאוגוסט, מתחיל אותו בראש מורם ומסיים אותו על ארבע. ואני אומר: יקוצר החופש הגדול, לאלתר. גם החופש הבינוני יכול להפוך למותג לא רע.

ניו אייג'? לא בבית הספר של הבת שלי

נגה סיפרה את זה במקרה, תוך כדי הליכה: הגיעה מורה מחליפה, במקום המחנכת שחלתה, וסיפרה להם שיש דבר כזה הסוד. ואם אתה חושב על משהו ומאוד רוצה אותו אז הוא יתגשם, וכו' וכו'. עוד לפני הוכו' הראשון הרגשתי את הפיוזים מתעופפים להם אחד אחד.

אני מתעב ניו אייג' ורוחניות בשקל. כל מיני מסלולים מהירים לאושר (תמורת תשלום, כמובן - על הספר/הרצאה/סדנה במדבר) שבאים להחליף את המציאות שהיא כאוס ועבודה קשה ומזל. מחשבה מייצרת מציאות הוא אחד המשפטים הכי מעצבנים ששמעתי.



מילא אני, ציניקן מעל גיל 18. הרעיון שזה מה שדוחפים לילדים בכיתה ד' לראש הוציא אותי מדעתי. נגה נלחצה. היא יודעת שזה לא ככה, ושצריך לעבוד ולהתאמץ כדי להשיג דברים, ושאני לא אגיד למנהלת כי היא לא רוצה שבכיתה יידעו שהיא אמרה. ניסיתי להרגיע אותה, אבל את המנהלת דווקא תפסתי לשיחה. זה לא ככה, היא אמרה. המורה הזו מלמדת תקשורת, היא דיברה איתם אולי על סרטים. היא לא גורו של העניין. אמרתי שאולי בתור מורה לתחום היא לא מתקשרת את הדברים נכון. המנהלת הבטיחה שתדבר איתה. רבאק, אם כבר סרטים יש את האזרח קיין, ביג, אלוהים יודע מה. לא דווקא הג'אנק הספציפי הזה.

אין לי בעיה עם רוחניות. אני גם מאמין שמצב נפשי משפיע על המצב הפיזי - חרדה הופכת את הגוף לפגיע יותר, מוטיבציה ורצון להצליח יעזרו להגשים מטרה. אבל כשמתחילים לדבר על ישויות, תקשור ושאר בולשיט שהוא בעצם אלוהים בגירסה מרודדת, זה מעצבן. אני מבין שאנשים צריכים לנסות ולייצר סדר מלאכותי בקיום הלא מתוסרט שלנו. אבל שלא יעשו את זה בבית הספר של הבת שלי.

התעללות בהורים 2: סוף דבר

אחרי שקיטרתי כאן על מסיבות סוף השנה שנדחסו ליום שישי אחד (וננזפתי שזה לא סקסי), הגיע הזמן לומר את האמת: לא היה כל כך נורא, בטח אל במקומות שציפיתי להם.

כלומר במקום שהמסיבה של תומר תהיה קצרה ולעניין ושל נגה ארוכה ומתישה, הרי שהמסיבה בגן נמרחה קצת יותר מדי, והאירוע רב הנפגעים של בית הספר דווקא היה חביב. לא ברור למה בגן החליטו למשוך את העניין לאורך שעתיים, אבל ניחא. מנגד, בכיתה של נגה ויתרו על עוד מופע מחול לטובת מעגל דרבוקות לילדים, שהותיר זמן למינגלינג ואוכל להורים (וכדורגל עם תומר). בנוסף, הילדים הריצו בסוף שיר ראפ שעיקרו שבחים וחנופה למורה, אבל ביצירתיות.

בסוף, כשאני והאמא של הצאצאים זינקנו על ההזדמנות הראשונה לעוף הביתה, תהיתי אם נגה מתבאסת מצמד ההורים המיזנטרופים שלה. אם היא מסתכלת על ההורים שתמיד נשארים באירועים האלה עד הסוף, מצטרפים בעצמם לתיפוף ושירה ושאר כאלה. אם לא מתחשק לה מדי פעם להחליף את צמד הציניקנים הגרושים שיש לה בצמד הבתים. התשובה כמובן: גם אם כן, יש לה בעיה, וחוצמזה יש לנו יתרונות אחרים. אני מניח לפחות.

אירועי סוף השנה, או התעללות מאורגנת בהורים

אני אקטר על זה כנראה גם בשנה הבאה, בדיוק כמו שקיטרתי בקודמת. מחר, שישי, סוף השבוע, יום מנוחה ורביצה, יש שתי מסיבות סיום. לתומר בבוקר בגן, לנגה אחרי הצהריים בפא(קינג)רק הירקון. הידד.

אם להסתמך על נסיון העבר, המסיבה של תומר תנוהל ביד רמה על ידי צוות הגן, תימשך כשעה כולל מופעי ילדים והקראת תודות לגננות (סינג'רו אותי לכתוב שתיים כאלה. חרוזים, בטח שבחרוזים). המסיבה של נגה לעומת זאת תוכתב על ידי הורים, חלקם (רק חלקם נו) אמני במה מתוסכלים (וחלקם סבבה אם במקרה מישהו מכם נקלע לפה), תימשך כיממה, ותגרום לי לרצות למות.

אני מקווה שאני טועה. ומקטר סתם, כרגיל. אבל משהו במסיבות האלה, ברגע שהן יוצאות מתחומי הגן, הופך למנופח, מוגזם וחסר שליטה. אני יכול להבין כשמדובר במסיבת סיום של התיכון, או אפילו של היסודי. אבל הילדה עולה לכיתה ה'. אפשר לציין את זה במסיבה של שעה אי שם במטווחי השלכת חוברת עבודה בלשון מבית הספר שלה, ולא לבצע סיכול ממוקד באחר הצהריים של יום שישי. אפשר גם לוותר על פירוטכניקה של 3 שעות שכוללת פיזוזים וריקודים ושאר מופעי וודביל.

דיווחים מהחזית, אם אחזור ממנה, בהמשך.

תומר מביא הביתה בחורה

היא זאת שניגשה אלי כשהגעתי לגן. "אפשר שתומר יבוא אלי או שאני אבוא אליו"? הנחתי שהוא יסרב. בכל זאת, בת. אבל הוא רק הנהן לאישור באדישות. שתבוא אליו.

בדרך הביתה הם רצו והשתוללו, כולל דחיפות ונגיעות. שמתי לב שהיא גבוהה ממנו בחצי ראש. בבית חתכתי להם אבטיח ועזבתי אותם לנפשם. נגה התבייתה על המחשב, תומר שלף לכבוד האורחת את כל היצע הפליימוביל-בובות שלו, ואני מצאתי את עצמי יושב וקורא ספר, נטול דאגות ותפקיד.

הם הסתדרו מעולה. יותר טוב ממה שקורה לרוב עם חברים בנים. נגה עשתה פרצוף של אחת שיודעת, וגם רוני השכנה שבאה לבקר הסתכלה ותהתה אם עדיף שנצא מהחדר וניתן לילד להריץ על החברה מהגן איזה תמרון או שניים של מקצוען.

הביקור נמשך 3 שעות ונרשם כהצלחה. היה מאוד מוזר לראות חברה בת בבית. לא זוכר שנגה הביאה אי פעם גברבר, כולל בגילה המתקדם של כמעט 10. בקיצור, גו תומר גו.

בני ערובה בקונצרט פסנתר

טוב הכותרת לא ממש הוגנת. אבל כבר כתבתי כאן על מופע המחול של נגה לסיום השנה, וקשה היה שלא להשוות, פחות משבוע אחרי, לקונצרט הסיום של החוג לפסנתר.

הורים יודעים את זה בכניסה לאירוע: אתה בא להיות בן ערובה. מה שמעניין אותך הוא הילד שלך. כשהוא טועה או מזייף זה רק מוסיף לו לוויית חן. כשהנודניק שניגן לפניו טועה, זה כי הוא זייפן, ומי נתן לו רשיון לקלידים. אתה שבוי במשך כל האירוע, בשביל חמש דקות התהילה של הילד הפרטי שלך. זה לא לגמרי מדויק: היה ילד אחד שבאמצע הנגינה ספק ידיים, השמיע נהמת זעם גרונית של תסכול, והמשיך לנגן, וזה היה מקסים. אבל בסך הכל חוץ מנגה, שיא הקונצרט היה מלחמת אגודלים עם תומר.

מה שגרם לי שוב להעריך את מה שעשו המורות למחול בסוזן דלל. הקהל מצא את עצמו אשכרה נהנה. גם כשהקטינים שפיזזו על הבמה לא היו שייכים לו בשום צורה. זה קונספט חדש שראוי לאמץ אותו: אירועי סוף שנה שההורים ממש נהנים מהם כמכלול. אפילו הורים ציניקנים מעצבנים כמוני.

בשבחי הפשיזם: מופע המחול של נגה

גם בשנה שעברה זה היה מעצבן: מופע סיום של חוג מחול לא אמור להפוך למסע אימים של חזרות מפרכות שנמתחות על שעות. הילדה בת 9. היא לא מתכננת עתיד מקצועי בתחום האוהד נהרין, היא רק רוצה לפזז קצת פעם בשבוע.

הלו"ז היה מטורף. חזרה של שעתיים ביום החוג, חזרה של 4 שעות(!) בצמד ימי שישי שלפני האירוע, שחרור מבית הספר ב-10.00 בבוקר ביום המופע (שמתחיל בפאקינג 17.30). רבאק.

אבל ההופעה היתה מעולה. אין אפס, שלל חזרות תחת משטר פרוסי נוקשה הניבו תוצאות. במקום 3 שעות מרוחות (כי כל קבוצת גיל וחוג צריכים את הזמן שלהם) קיבלנו שעה וקצת, הדוקות ומקסימות. הן אשכרה רקדו מצוין, הבנות, וגם שלושת נציגי המין שלי שרקדו ברייקדנס.

אני חושב שחלק מהסיפוק וההנאה של נגה מהעניין - והיו סיפוק והנאה - נבע מהמתח והחזרות שלפני. ממשהו שהוצג כאתגר גדול וחשוב, ממתח שנבנה. אם היו לוקחים את הכל באיזי, כי אלו רק ילדים וזה רק חוג, היא היתה מתאמצת ונלחצת פחות - אבל גם נהנית הרבה פחות. עניין של אופי, אני מניח, אבל מה שמשנה לי זה שהיא נהנתה. וגם אני.

המהפכה לא תשודר בטלוויזיה

באמת רק חצי מילה על איראן: זה נחמד שכל הפרשנים מסבירים שזה רק עניין של זמן עד שהמהומות יירגעו. רק שאין להם שמץ של מושג. כי בינינו, מישהו חשב שחומת ברלין תיפול יומיים לפני שהמוני מזרח ברלינאים הסתערו עליה? מישהו באמת יודע לחזות מהפכות וטלטלות שלטון?



ב"המזימה נגד אמריקה" של פיליפ רות הוא מגדיר את ההיסטוריה מצוין: המדע של הפיכת הכאוטי והלא ברור למשהו שלא היה יכול לקרות אחרת. למובן מאליו. קל נורא להסתכל אחורה ולהסביר את עליית חומייני או את קריסת מסך הברזל. רק שבזמן אמת לאף אחד לא היה באמת מושג.

עם כל הכבוד לראש המוסד ושאר שושואיסטים, אין לאף אחד מושג אם הסטודנטים יחטפו מכות ויחזרו הביתה, או שזו האדווה הראשונה בדרך לצונאמי שיחליף שם את השלטון. נחמד שאנחנו רוצים לעשות סדר ולדעת מה יקרה. רק שזה פשוט לא עובד.

למה נגה קוראת, למה אני

יש תקופות כאלה. אין לך זמן/סבלנות/חשק לספר. בעצם זמן הוא לא פקטור, אם היית רוצה – היה. כשאתה כבר לוקח ספר ליד משהו לא מתחבר.

לפעמים אני רוצה לקרוא ספר חשוב. ספר עם ערך, משהו שיספק לתאים האפורים בעיטה הגונה במושב המכנסיים. בתקופות אחרות אני רוצה את ההפך. אני מחפש אסקפיזם נטו, ספר שלא ידרוש מאמץ והשקעה, אלא יענג מהעמוד הראשון. לא, זה לא חייב להיות מנוגד, אבל זה גם לא כזה נפוץ.

כששאלתי את נגה למה היא קוראת היא לא חשבה יותר מדי. "כי זה להיכנס לעולמות אחרים בלי לצאת מהמיטה, רק להחזיק ספר", היא אמרה. ואז הוסיפה: "ולפעמים כואבות הידיים". שאלתי למה דווקא ספר. למה לא סרט או טלוויזיה. "כי בספר אפשר לדמיין יותר. בספר בלי תמונות אתה יכול לדמיין בדיוק איך הדברים נראים, כמו שאתה רוצה".

סיפרתי לה על ההתלבטות שלי. אם אני קורא רק כי אני רוצה שיספרו לי סיפור, בשביל ההנאה, בשביל הבריחה מהמציאות. או שאולי ספרים מלמדים משהו. היא גלגלה עיניים – אלופת המזרח התיכון בגלגול עיניים, באמת. אמרתי שלא לימודים כאלה, לא כמו בבית ספר. דברים שאתה לומד על עצמך, דברים שגורמים לך לחשוב. היא הנהנה. "אז כנראה בגלל זה", היא אמרה. אולי. אבל כרגע – כרגע בא לי ספר מתח-פשע טוב. לא מובי דיק בתרגום החדש, לא קלאסיקניים רוסיים, עזבו אותי. אני רוצה שמישהו יספר לי סיפור טוב, וזהו.

תומר הסקייטר - עכשיו הסרט

טוב יש גבול לאחזקת הגאווה האבהית עמוק בפנים. הנה זה, מונצח. נגה (כישרון טבעי, שימו לב לתנועות המצלמה) מביימת, תומר מבצע את הפעלולים של עצמו. סרט קיץ.

חינוך מוזיקלי משובח לילדכם - איך לעזאזל עושים את זה

"דווקא שיר טוב". הנה סיבה לנחת. הילדה מרוצה, ולא סתם מרוצה - משיר של ניל יאנג, אחד מהשירים שאני הכי אוהב.

חינוך מוזיקלי לילדים זה עניין חשוב. השאלה איך עושים את זה. חבר סיפר לי שבילדותו אביו הלעיט אותו במנות גדושות של יצירות קלאסיות. מוצארט, באך ואופרות לקינוח. התוצאה: התמכרות לרוק מתקדם, אקט בנאלי של מרידה בהורים. אצלי בבית שמעו גבעטרון ושאר כאלה, וגם אני ברחתי רחוק למוזיקה שאמא שלי הגדירה כ"רעש, ולמה הוא צועק". מה זה אומר? ללכת על הפוך על הפוך? להשמיע בכוונה את ההפך ממה שהיינו רוצים?

לא בהכרח. חברה טובה סיפרה שאבא שלה השמיע לה את קרידנס קלירווטר ריבייבל. חבר בצבא הגיע יום אחד עם דיסק חדש, שאמא שלו הביאה לו ואמרה לו שהוא חייב לשמוע. זה היה בלאד-שוגר-סקס-מג'יק של הצ'ילי פפרס.

השיר של ניל יאנג היה האחרון בדיסק שהוכן בחופזה לנסיעה. העריכה המוזיקלית היתה מחושבת, למרות הדדליין: בתחילתו שירים שהילדים מכירים, או לפחות של אמנים שהם מכירים ומחבבים, כמו הקספרים ודני סנדרסון. בהמשך מעבר לדברים קצת יותר בשבילי, בהנחה שהם יירדמו. כאמור, הם לא. ונגה דווקא חיבבה. חוץ מזה בארוחות הערב המשותפות יש מוזיקה ברקע: ביטלס, קצת פאנק וסול וכו'. זה עובד חלקית. שניהם אוהבים חלק גדול מהדברים, ומנגד נגה מתחילה להיתפס עכשיו לבריטני ספירס.

מסקנה? קצת כמו ספרים, זה לא מה שאתה מנסה להעביר להם במודע, זה מה שאתה שומע וקורא. או שהם יתחברו לזה, או שלא. בינתיים הם מחבבים את ניל יאנג. מה רע.

תומר והסקייטבורד שלו

יש משהו מדהים בלהסתכל על הילד מבצע משהו שהוא לא יכול, לעניות דעתך, לעשות. כשנגה היתה קטנה היא ניסתה לטפס על סולם בגינה. התחלתי לומר משהו נוסח "זה לא קצת גדול בשבילך" ובאמצע המשפט היא הצליחה, איכשהו, להרים את עצמה למעלה. מאז אני מנסה לסתום את הפה ולהסתכל מהצד.

בשבת נכנסנו לחניון שליד הבית. נגה על רולרבליידס, אני ותומר עם מגיני מרפקים וברכיים, ואח של רוני על תקן מדריך עם סקייטבורד ביד. החניון היה ריק ושקט, תחושה של מאחורי הקלעים של המציאות. אחרי כמה הסברים התחלנו לנסות ולנסוע על הלוח עם הגלגלים. קצת אני, הרבה תומר.



הילד נמרח על רצפת החניון בשלל נפילות מרהיבות שגרמו לי להתכווץ. זה לא הזיז לו. הוא זינק מייד חזרה על הרגליים ואל הקרש. מהר מאוד הוא כבר הצליח לנסוע קדימה, עומד עם ידיים פשוטות לצדדים, מביט קדימה, פוזה של מקצוען. זה היה מרהיב. הייתי מאושר וגאה.

אחר כך בבית אמרתי לו שהוא היה מעולה. והוא, באדיבות מפוקפקת של מנצחים, אמר לי שהוא היה הרבה יותר טוב ממני, ושהוא מקווה שאני אשתפר. חוצפן. היה מגניב.

העובד הראשון שפיטרתי, והילד שפיטר אותי

אני חושב שהוא היה הראשון. ההתחלה לא הסגירה כלום. הוא הגיע לראיון עבודה ועשה רושם מצוין. רזומה מרשים, בחור אינטליגנטי, הכל סבבה אגוזים. לקחתי אותו כעורך חדשות, תפקיד אחראי למדי שבין היתר מצריך התייצבות בשמונה בבוקר. כבר בשבוע הראשון הוא איחר. בשעה וחצי.

אני שונא שמאחרים לי. זה תמיד מתפרש אצלי כזלזול, כעלבון. למדתי לקבל את זה בערך אצל חברים קרובים שלוקים בנטייה. אבל זה לא פשוט לי. כשזה עובד, וכשמדובר בשעה וחצי, זו אופרה אחרת.

הזמנתי אותו לשיחה. הוא הסביר לי שיש לו בעיית קימה. הוא אמר את זה באותו טון שבו מישהו מספר על הבעיה שלו עם אלכוהול. אמרתי לו שזה באמת נחמד, אבל אין מצב שזה קורה שוב. מצידי שיכוון 17 שעונים מעוררים, ויגיע. הבהרתי לו שהחודש הקרוב הוא חודש ניסיון, ואין בו מקום לאיחורים. ואכן, כבר בשבועיים שאחרי נרשמו עוד שניים כאלה, גם הם בסדר גודל של חצי שעה ומעלה. הוא מאוד הופתע כשהסברתי לו שהוא לא ממשיך לעבוד איתנו.

העיסוק בלהיות בוס גרם לי לא פעם למלמל בייאוש אחרי עוד קרב אבוד עם הילדים "אתם מפוטרים". לא חשבתי שהם שמים לב, עד שיום אחד בעטתי בכדור של תומר, שהיה אז קטן וקצת מאותגר הגיית חולם ושורוק. הוא הגיב בזעם: "לא לבעוט! אתה מופוטר!". מאז אני משתדל למלמל ולפטר כמה שפחות. בהצלחה חלקית.

אחר הצהריים של גברים

אתמול, ככה פתאום, מצאנו אני ותומר את עצמנו לבד. המנומשת (שעוד תרד עלי בגלל הפוסט הזה) לקחה את נגה לסיבוב בנות, ואנחנו קיבלנו קצת זמן איכות פתאומי.

אחרי שתומר סירב לבירה בים, הלכנו על מיץ בדרך הביתה, משחק פלייסטיישן סוער וקצת מכות בצחוק ושיחות על החיים תוך כדי. ואז נהיינו רעבים.

מכיוון שקיבלנו דיווח בזמן אמת על כך שנגה מקבלת המבורגר, לגמד התחשק גם. הלכנו למקום חדש שפתחו ליד הבית. באבל. צ'יפס מעולה. אחרי עוד ביס מלא קטשופ ומיונז תומר הסתובב אלי, במבט רציני ואמר: "אתה יודע, כיף להסתובב איתך". וזהו. אני את שלי עשיתי.