אחרי שקיטרתי כאן על מסיבות סוף השנה שנדחסו ליום שישי אחד (וננזפתי שזה לא סקסי), הגיע הזמן לומר את האמת: לא היה כל כך נורא, בטח אל במקומות שציפיתי להם.
כלומר במקום שהמסיבה של תומר תהיה קצרה ולעניין ושל נגה ארוכה ומתישה, הרי שהמסיבה בגן נמרחה קצת יותר מדי, והאירוע רב הנפגעים של בית הספר דווקא היה חביב. לא ברור למה בגן החליטו למשוך את העניין לאורך שעתיים, אבל ניחא. מנגד, בכיתה של נגה ויתרו על עוד מופע מחול לטובת מעגל דרבוקות לילדים, שהותיר זמן למינגלינג ואוכל להורים (וכדורגל עם תומר). בנוסף, הילדים הריצו בסוף שיר ראפ שעיקרו שבחים וחנופה למורה, אבל ביצירתיות.
בסוף, כשאני והאמא של הצאצאים זינקנו על ההזדמנות הראשונה לעוף הביתה, תהיתי אם נגה מתבאסת מצמד ההורים המיזנטרופים שלה. אם היא מסתכלת על ההורים שתמיד נשארים באירועים האלה עד הסוף, מצטרפים בעצמם לתיפוף ושירה ושאר כאלה. אם לא מתחשק לה מדי פעם להחליף את צמד הציניקנים הגרושים שיש לה בצמד הבתים. התשובה כמובן: גם אם כן, יש לה בעיה, וחוצמזה יש לנו יתרונות אחרים. אני מניח לפחות.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
רשומות
אני יכול להעיד שהמיזנטרופיה של אמי (הגרושה, כידוע) היא אחד מזכרונות הילדות הכואבים ביותר שלי. מצד שני, לא בטוח שאני יותר טוב היום.
השבמחקאני לא יודע עד כמה אפשר לזייף את הדברים האלה. אתה מי שאתה, לא?
השבמחק