בשבחי הפשיזם: מופע המחול של נגה

גם בשנה שעברה זה היה מעצבן: מופע סיום של חוג מחול לא אמור להפוך למסע אימים של חזרות מפרכות שנמתחות על שעות. הילדה בת 9. היא לא מתכננת עתיד מקצועי בתחום האוהד נהרין, היא רק רוצה לפזז קצת פעם בשבוע.

הלו"ז היה מטורף. חזרה של שעתיים ביום החוג, חזרה של 4 שעות(!) בצמד ימי שישי שלפני האירוע, שחרור מבית הספר ב-10.00 בבוקר ביום המופע (שמתחיל בפאקינג 17.30). רבאק.

אבל ההופעה היתה מעולה. אין אפס, שלל חזרות תחת משטר פרוסי נוקשה הניבו תוצאות. במקום 3 שעות מרוחות (כי כל קבוצת גיל וחוג צריכים את הזמן שלהם) קיבלנו שעה וקצת, הדוקות ומקסימות. הן אשכרה רקדו מצוין, הבנות, וגם שלושת נציגי המין שלי שרקדו ברייקדנס.

אני חושב שחלק מהסיפוק וההנאה של נגה מהעניין - והיו סיפוק והנאה - נבע מהמתח והחזרות שלפני. ממשהו שהוצג כאתגר גדול וחשוב, ממתח שנבנה. אם היו לוקחים את הכל באיזי, כי אלו רק ילדים וזה רק חוג, היא היתה מתאמצת ונלחצת פחות - אבל גם נהנית הרבה פחות. עניין של אופי, אני מניח, אבל מה שמשנה לי זה שהיא נהנתה. וגם אני.