תומר והסקייטבורד שלו

יש משהו מדהים בלהסתכל על הילד מבצע משהו שהוא לא יכול, לעניות דעתך, לעשות. כשנגה היתה קטנה היא ניסתה לטפס על סולם בגינה. התחלתי לומר משהו נוסח "זה לא קצת גדול בשבילך" ובאמצע המשפט היא הצליחה, איכשהו, להרים את עצמה למעלה. מאז אני מנסה לסתום את הפה ולהסתכל מהצד.

בשבת נכנסנו לחניון שליד הבית. נגה על רולרבליידס, אני ותומר עם מגיני מרפקים וברכיים, ואח של רוני על תקן מדריך עם סקייטבורד ביד. החניון היה ריק ושקט, תחושה של מאחורי הקלעים של המציאות. אחרי כמה הסברים התחלנו לנסות ולנסוע על הלוח עם הגלגלים. קצת אני, הרבה תומר.



הילד נמרח על רצפת החניון בשלל נפילות מרהיבות שגרמו לי להתכווץ. זה לא הזיז לו. הוא זינק מייד חזרה על הרגליים ואל הקרש. מהר מאוד הוא כבר הצליח לנסוע קדימה, עומד עם ידיים פשוטות לצדדים, מביט קדימה, פוזה של מקצוען. זה היה מרהיב. הייתי מאושר וגאה.

אחר כך בבית אמרתי לו שהוא היה מעולה. והוא, באדיבות מפוקפקת של מנצחים, אמר לי שהוא היה הרבה יותר טוב ממני, ושהוא מקווה שאני אשתפר. חוצפן. היה מגניב.