נגה לא אוהבת אנשים בלי חולשות

אחת הסיטואציות המועדפות עלי לשיחה עם נגה: במכונית, ערב, תומר נרדם מאחור, אני ונגה מתחילים לדבר.

בערב הספציפי הזה היא אמרה לי שמטריד אותה שלסבתא שלה, אמא שלי, אין חסרונות. אין בכלל? שאלתי. לא, נגה לא מצליחה למצוא כאלה. וזה מפריע לה. למה? כי היא חשבה על זה שלכולם יש חסרונות, ואם היא מצליחה לאתר אותם, זה מרגיע אותה. כי ליד אנשים מושלמים היא מרגישה רע עם עצמה, פחות מוצלחת מהם.

הבטחתי לה שסבתא שלה היא אישה משכמה ומעלה, אבל אפילו לה יש פגם קטן או שניים. ואז, סקרן, שאלתי אותה איזה חסרונות היא מוצאת בי.

"או", אמרה הנערה, כאילו היא מתכננת נאום ארוך. "אתה חסר סבלנות, לא תמיד מקשיב, ומדבר הרבה בטלפון". ואז היא חשבה לרגע. "ולפעמים אתה גם חופר".

זה כבר היה מוגזם. "חופר?!", מחיתי. "כן. רגע אני בשקט ומייד אתה שואל על מה אני חושבת", ענתה המתבגרת בתחילת דרגה בחיוך מנצח. לא נותר לי אלא לשתוק ולהרהר: פנימיה צבאית בבלגיה, עכשיו.

על תרגום מעצבן בתשלום ותרגום מוצלח בחינם

אחד הדברים המרגיזים ביותר בקריאת ספר הוא תרגום קלוקל. בדרך כלל, כסנוב, אני מעדיף לקרוא באנגלית, ולא בתרגום. אבל לא תמיד זה יוצא. לא מזמן נפל לידי ספר סיפורים קצרים חדש של סטיבן קינג, "מייד אחרי השקיעה". מומלץ בחום, אם תצליחו להתעלם מהדחפים הרצחניים שהתרגום יעורר בכם.

דוגמאות: בסיפור הראשון מסופר על בחורה שאומרת ש"הכחשה היא לא רק נהר במצרים". תרגום מילולי מדויק וחסר פשר או היגיון ל"denial is not just a river in egypt". ממשחק מילים על הנילוס והכחשה באנגלית, עברנו לכלום ושום דבר. אפשר היה לוותר לגמרי וללכת על בחורה שמדברת על זה שאתה חי בסרט, נגיד. אבל למה להתאמץ.

הלאה. לבעלה של גיבורת סיפור אחר יש "פרצוף ארוך". תרגום מילולי לביטוי שמשמעו פרצוף עצוב. היא הולכת ב"צעדי תינוק", כלומר צעדים קטנים - שוב ביטוי שלא קיים בעברית. וכך הלאה וכך הלאה.

בספר אחר, אור סמוי, מומלץ גם הוא, יש זונות ש"מצננות את עקיבהן". רבאק. הביטוי האמריקאי מתייחס למנוחה, או סתם התבטלות בהמתנה למשהו. בטח לא לקירור של כפות הרגליים.

והנה מקרה הפוך. קיבלתי דיסק ועליו פרקים צרובים של האוס. התרגום היה פיראטי - מלאכתו של גיק אלמוני שמנצל משום מה את זמנו הפנוי כדי לתרגם בחינם סדרות טלוויזיה. ביזאר. לאורך כל הפרק התפעלתי מהאיכות, היה ברור שהמתרגם מצליח להתמודד יפה עם המונחים הרפואיים המסובכים. הקרדיט בסוף הסביר איך ולמה: האיש הודה לחברי פורום סטודנטים לרפואה בתפוז, שסייעו במלאכה. ריספקט.

נוסטלגיה בקופסה

ושוב, מוכר רק להורים: חופש גדול, שישי בבוקר, התעוררתי - מה לעזאזל עושים עכשיו. אין בית-ספר-גן-קיטנה. חם בחוץ, למי יש כוח להתחיל ללכת לים, לנסוע לאנשהו. מזגן מזגן מזגן, זה כל מה שאני רוצה. ואז, שנייה לפני שאני בכל זאת אורז אותם לחוף, רעיון.

זו היתה מתנת יום הולדת לנגה, שאני ארגנתי, מסבתא שלי. כשהייתי ילד שיחקנו בו באנגלית - talisman, משחק לוח של חברה בריטית (גיימס וורקשופ) שמתמחה במשחקי פנטזיה ומדע בדיוני אולטרה-מסובכים. אפשר היה לשחק בו שעות. אפשר גם היום.

אחרי שהלכתי עם תומר לקנות חלה וקצת מאפים מתוקים, התיישבנו על הרצפה, בחרנו דמויות והתחלנו. אנחנו אף פעם לא מצליחים באמת לסיים את המשחק. הוא ארוך כמו הגלות, אבל בניגוד אליה עצם התהליך מוצלח בפני עצמו. הלוח המצויר, עם יצורים מיתולוגיים ושאר ירקות, עדיין מהלך עלי קסם. אני שמח לגלות שגם עליהם. יש משהו נעים בזה שהדור הבא שלי מתלהב מאותו דבר בדיוק שהסעיר את הדמיון שלי לפני המון שנים.

נגה צופה ב"ביג" - פער דורות על פסנתר

הקלטתי אותו מזמן, במחשבה על החופש הגדול דווקא, אבל גם יום מחלה זה בסדר. תומר הלך לקיטנה, ונגה נשארה מותשת בבית, אחרי הווירוס. הוריתי למקס לנגן את ביג, והתיישבתי עם כוס קפה לקרוא עיתון ולהציץ.

סרט חמוד. טום הנקס ממש לא מעצבן שם. אבל את נגה משהו עיצבן. "בן כמה הילד הזה", היא שאלה. לא היה לי מושג. היא לקחה את השלט של מקס ובדקה. 12. הילד בביג, זה שהופך לטום הנקס, הוא בן 12. ולפי נגה הוא עוד משהו: "אבא, הילד הזה לגמרי מפגר".

היא צודקת כמובן. פתאום, בעיניים עכשוויות, הילד דביל לגמרי. היחס שלו לסביבת המבוגרים, לסקס, להכל, מזכיר יותר את תומר - בן 6 בערך - מאשר את נגה. תהיתי מה היה קורה לנגה אם היתה הופכת לפתע לבת 30. היתה לי תחושה שהיא היתה משתלבת במרחב לא רע בכלל.

ברור ממה זה נובע, אין טעם להשחית מילים. כשאני הייתי ילד קטן, נטול גוגל, נטול וובקינז, נטול רב ערוציות, טום הנקס ג'וניור היה רעיון סביר. בסביבה שנגה גדלה בה, זה לא עובר. עזבו אותי מדיוני טוב או רע, היחסיות הזו מתקיימת בכל דור אני מניח. אולי לא בקיצוניות כזו, אבל בכל זאת. סרט חמוד, בכל מקרה. קצת מפגר, אבל חמוד.

לך תקבל אמפתיה מהילדים שלך

זה התחיל ככה, עם תומר. יומיים אחר כך גגה הרגישה רע, והריצה את רוטינת ה"יש לי בחילה" והקאות וכו'. בשני המקרים לא הייתי צריך בדרך נס לנקות רצפה או להחליף מצעים - שניהם הגיעו בזמן לדלי/אסלה.

ואז בשבת זה הגיע אלי. בסביבות 12 בבוקר תקפה הבחילה, ואחר כך בעיקר רציתי להתכרבל מתחת לסלע כמו חיה פצועה ולמות בשקט. ידידה רופאה אמרה לי שככה זה. זה מתחיל בילדים, אותן מדגרות חיידקים קטנות, וממשיך לכל המשפחה. שיחה להורים כדי לקטר קצת גילתה שגם אמא שלי חטפה את זה. מגפה.

הרעיון של להיות חולה הוא קצת נחמד - תירוץ לא ללכת לעבודה, לראות את כל הסרטים שמחכים לך כבר מלא זמן, לנוח. אבל כשזה מלווה בבחילה ומשאלת מוות, זה עובד פחות טוב.

בערב דיברתי עם נגה ותומר. היא עוד היתה חביבה, אבל תומר, המדביקן הראשי, מפיץ המגפה, patient zero, סירב להתרגש. הוא סיים את השיחה ככה: "ביי אבא. אל תדביק את כולנו".

נו אבא, שמישהו יהרוג איזו מפלצת

את הלינק הזה העלה חברי עמרי לפייסבוק, ויכולתי לדמיין את שאט הנפש שלו מהעניין. כי באמת נמאס מכל הפוליטיקלי קורקט הזה בסיפורי ילדים. כמה אפשר.

כשנגה היתה קטנה, הייתי ממציא לה סיפור כל ערב. סיפורי הנסיכה נגה. גנבתי מכל מקור אפשרי - לך תמציא סיפור חדש כל ערב - כשהשפל המוחלט היה בסיפור "הנסיכה נגה נגד ברוס לי, אמן הקונג פו". שפל מבחינת גניבה וקונספט, אני דווקא הייתי מרוצה מעצמי מההומאז' לז'אנר. אני חושב שטרנטינו היה מרוצה.

בכל מקרה, הפלגיאטים שלי הם לא הנקודה. בשלב מסוים אמא של הילדה (אז עוד היינו משפחה מתפקדת) העירה שהסיפורים לא חינוכיים. אין מסר, מוסר השכל, והם מפחידים מדי גם. אז החלטתי להתאמץ קצת. להוריד את מינון הדרקונים והטרולים, ולהעלות את מינון הערכים.

לקח לנגה יום להבין שעובדים עליה. הביקורת היתה חסרת רחמים. זה סיפור משעמם. זה לא מפחיד מספיק. זה לא.

התחלתי לספר את סיפורי הערב קצת רחוק יותר מהאזניים של אמא, ונטשתי את המסר. הנסיכה נגה חזרה לשסף ולפרק מפלצות כאילו אין מחר, והילדה נגה היתה שוב מרוצה. מספיק מסרים עברו שם בסאבטקסט אני מניח, על רע וטוב וחמדנות ואלוהים יודע מה עוד, גם בלי שהתאמצתי. והיה גם פאן. שזה, אפרופו מה שכתבתי כאן על קריאה, העיקר.

פוסט ילדים להורים או קשוחים בלבד

זר לא יבין זאת - צריך להיות הורה כדי להעריך את הסיטואציה הבאה: 2.00 בלילה. תומר מגיע למיטה שלי ומתלונן על מכאובים בבטן. אני לא חושד בכלום, ותוהה אם הוא רוצה ללכת לשירותים. אלא שאז הוא מודיע שהוא שוקל להקיא.

כל פעמוני האזעקה מתחילים לדנדן לי בראש. אני מציע לו, נימת דחיפות בקולי, לקום ולגשת ביחד איתי למקלחת. תומר קם, רץ למקלחת, ומספיק בדיוק בזמן - הוא נעמד מעל האסלה ונפטר ממה שזה לא יהיה שהעיק לו על הבטן.

ועכשיו הסבר. כל הורה יודע - הם אף פעם לא מגיעים בזמן. במקרה הגרוע (והסביר), הייתי אמור לעמוד ולהחליף מצעים באמצע הלילה/בוקר, אחרי מקלחת לגמד. במקרה הטוב, זו היתה רק שלולית לא נעימה באמצע הסלון, שנוקה לא מזמן. אבל לא. תומר התעלה, הוכיח איפוק ונחישות, ואני לא הייתי צריך לעשות דבר חוץ מלארגן לו כוס מים, לחבק ולהחזיר אותו למיטה לישון. ילד משובח.

מכות, הסעות והמצב החברתי הלא ברור

לתומר, אם להאמין לו בנקודות זמן מסוימות, אין חברים. מציקים לו בגן, לא משתפים אותו, דחפו אותו היום והוא נפל, פירקו לו את המבנה שהקים מקוביות. מרביצים לו. אומללות.

הבעיה היא שזה לא מתיישב עם העובדות. כשאני בא לקחת אותו שני ילדים רוצים לבוא אליו, ושלישי תוהה מה לגבי מחר. הוא כבר הביא הביתה בחורה. איכשהו כשאני בא לקחת אותו הוא תמיד באמצע משחק עם עוד כמה ילדים. לא יצא לי לראות אותו סופג דחיפה. בדרך הביתה תמיד נשמעות קריאות מהמדרכה השניה: שלום תומר.

גם לגבי עניין האלימות אני תוהה. שמעתי רק על שני אירועים כאלה מגורמים שאינם תומר, ובשניהם תומר לא היה בדיוק הקרבן. למשל בפעם ההיא שבה הוא וחבר שיחקו בדחיפות. החבר דחף, ואז תומר דחף חזרה והעיף אותו על הקיר. לא נעים, אבל חלק מהסיכון לא?

כל ההגיג הזה בא להרגיע אותי לקראת ההסעות של כיתה א'. בפעם הראשונה תומר יבלה פרק זמן משמעותי בלי מבוגר אחראי של ממש (הנהג לא נחשב) עם חבורת ילדים, חלקם גדולים ממנו. שלא לדבר על האפשרות שיירד בתחנה הלא נכונה בדרך הביתה. בשלב הזה, אם כן, אני מעדיף לראות בילד שלי ערס קטן עם חוש התמצאות, מאשר ילד טוב ופגיע. גם אם זה לא מדויק, לחרדות שלי זה עוזר.

בוקר רגוע, כשאלי ההורות מחייכים אליך

שבת נטולת תוכניות קונקרטיות היא עסק מסוכן. לא פעם אתה מוצא את עצמך מוקף ילדים משועממים וזועמים. כבר כתבתי על העניין הזה, שמשעמם להם לא משנה מה. ככה זה וזהו. בעיקר בחופש הגדול.

אבל לא הבוקר. התוכנית האופרטיבית היחידה היתה ארוחת צהריים אצל סבאסבתא. אבל כבר כשהתעוררתי, אי שם בשעה הלא סבירה 9.30 (אם אתם הורים, למעט המנומשת, אתם מבינים. אם לא אז לא), היתה לי תחושה שזה הולך להיות יום אחר. סלחני יותר. וכך היה.

התחלתי את תקופת היקיצה שלי במיטה, עם ספר. תעלוליה של ילדה רעה, של ורגס יוסה. נגה בינתיים בנתה משפחה מתפקדת יותר בסימס. תומר נמרח עלי קצת, מתפקד כדובי, ואחר כך פנה לפלייסטיישן. מה שהוציא אותי מהמיטה היה חבר שקרא לי לסייע בטיפול בשכנה שעברה ליל הוללות קצת קשה מדי. אחרי שוידאנו שהיא ישנה וחיה, חזרתי הביתה, ועברתי להמשך קריאה בסלון, עם הקפה. וזהו.

השעתיים הבאות עברו ככה. סיימתי את הספר, מפסיק מדי פעם כדי להתבונן במהלך פרוע במיוחד של תומר במשחק, או כדי לארגן לגמדים עוד כיבוד כלשהו. אבל מעבר ללוגיסטיקה, היה משהו באווירה: אף אחד לא התלונן, אף אחד לא קיטר, לאף אחד לא שיעמם. כל אחד עסק בענייניו, בלי שיהיה נתק או ניכור. אחווה ושלום ברוח קייטנת הסיקסטיז של תומר. זה מה שהיה בבית בשבת בבוקר.

מצד שני, זו רק תחילת החופש הגדול. אוגוסט עוד יגיע.

עם תום הקרבות: עדכון מהחזית

נרשמה הצלחה חלקית במלחמת המים. אמנם הגענו הפעם מוכנים, אבל רובה אחד התגלה כמקולקל (אולי העובדה שנגה הצליחה להפיל אותו כ-5 פעמים בדרך עזרה) ושניים אחרים כשלו במהלך הקרב.

היה כיף. ורטוב. המון אנשים עם שלל נשק רטוב, המון בחורות נאות בביגוד מינימלי רטוב, המון מים. אחרי כמה דקות אתה כבר כל כך רטוב שלא אכפת לך. כמו ביום גשם בלי מטריה. אחרי שסיימנו להשפריץ ולהיות מושפרצים נטשנו. במרכז הברדק שכב בחור אחד שהתעלף, מוקף אנשים שניסו לסייע וחיכה לאמבולנס. תהיתי איך זה משפיע על נגה ותומר. לא נראה שהם התרגשו מדי, צמד ילדים אורבניים שכמותם.

סיימנו בגלידה משובחת, ובדרך הביתה תומר לא הפסיק לדבר על רובי המים שנקנה לשנה הבאה. אנחנו רק ממשיכים להשתדרג ולהשתכלל, חכו חכו.

אחת לפני המלחמה

בעוד שעתיים נהיה שם, חמושים עד השיניים. בשנה שעברה באנו בפעם הראשונה, לא מוכנים, תמימים, וחטפנו על הראש. אבל לא השנה. כמו צה"ל אחרי לבנון 2, הסקנו מסקנות והצטיידנו באמל"ח. בשנה שעברה הגענו עם שלושה רובי מים פושטיים, שרק שניים מהם עבדו. השנה אנחנו מגיעים עם לא פחות משישה (!), ותגבורת של שכנה זועמת. הישמרו.

מלחמת המים בכיכר רבין היא רעיון מטופש ומגניב. חבר שאל אותי אם זה לא עלול להידרדר לאלימות. אם לשפוט לפי השנה שעברה, התשובה היא לא. לא רק בגלל שחלק גדול ממי שמגיע לאירוע הן משפחות. יש משהו חיובי ונעים באווירה במקום. אנשים שבאמת באים כדי ליהנות, ולא על חשבון האחר. תחושה של אחווה. לא הייתי באירועים אחרים, כמו מלחמת הכריות, אבל אני מניח שגם שם זה ככה: תחושה שאף אחד לא בא כדי לפגוע או להתחרות, אלא כדי ליהנות ביחד. וזה די נעים לציניקן כמוני.

חוץ מזה זה כיף לילדים. וגם לי. בסופו של יום להתרוצץ עם רובה צעצוע ולירות בכל מה שזז זה תענוג.

ילדים בעבודה: הכסף מדבר

כן, אפשר להכין סנדוויץ' בבית. אבל הרבה יותר כיף לשבת עם נגה בבית קפה, ואחר כך לקפוץ לקנות לה סנדוויץ' בבייקרי. מה גם שהמוכרת שכבר נתקלה בילדה המוזרה (מי אוכל לחמניה עם גבינה צהובה וחמאה וזהו, מי) מוסיפה לשקית שני מאפינס, על חשבון הבית.

החופש הגדול מזמן את הילדים למקומות העבודה. אתמול בביקר במערכת הענקית של הכלכליסט ראיתי ילד בוהה בכובד ראש במסך מחשב במשרד גדול. היום נגה מטפלת בוובקינז שלה (או גולשת לאתרי הימורים ופורנו, לך תדע) בקומפלקס המשרדים המהודר של מיינט. המחילה, אנחנו קוראים לו.



פעם זה היה ניג'וס, היום הם כבר עצמאים למדי. יש משהו נחמד בלפתוח את הבוקר עם נגה, בסיבה המוצדקת לצאת מהמשרד, לצאת מאווירת העבודה קצת. כן, זה עולה כסף - החופש הגדול הוא אסון כלכלי - אבל מילא.

כשהם היו קטנים יותר זה היה אחרת. היתה לי פעם פינה ברדיו, בתוכנית של טל ברמן ואביעד קיסוס ב-102. בוקר אחד מצאתי את עצמי מנהל איתם את שיחת הטלפון כשתומר ונגה בבית. היא היתה גדולה מספיק כדי להבין שצריך להיות בשקט. תומר לא, או כך חשבתי. באמצע השיחה הוא דרש יוגורט. משהו שבדרך כלל לא מקבלים בבוקר. אחרי כמה שניות קלטתי שהילד סוחט אותי. מנצל את הסיטואציה, משיג יוגורט תמורת שתיקה. נוכל גמדי שכזה. קיבל, כמובן. אל תטעו בהם, באנשים הזעירים. הם יודעים לנצל את החופש, והזדמנויות אחרות, יפה יפה.