יום הולדת לתומר - מה קונים

יש עוד חודשיים, שלא תבינו לא נכון, אבל זה לא מפריע לגמד לתכנן. בערך יומיים אחרי יום ההולדת הוא כבר מכין את רשימת המתנות לאירוע הבא, רשימה שתשתנה ותתעדכן אינספור פעמים במהלך השנה.

ועכשיו זה תכף כאן. ויותר מזה: בגלל שהפראייר הקטן אירגן לעצמו יומולדת בחופש הגדול כשהגיח לעולם שבועיים לפני התאריך המיועד, חוגגים לו בגן ביוני, יחד עם עוד כמה ילדים. סיבה טובה לחלק הוראות רכש למקורבים. "אתה יכול לקנות לי או רובוטריק, או רולרבליידס", פסק הזאטוט. וואלה יופי.

כמו אחותו בגילו, לילד אין עדיין שום מודעות כלכלית. לפני כמה שנים מצאתי את עצמי עומד עם נגה בחנות צעצועים יוקרתית להפליא בנווה צדק. הילדה עמדה והתלבטה בין בובת פיה שעלתה 39 שקלים, לבין טירה נאה למדי שעלתה קצת יותר מ-600. מבחינתה היתה כאן התלבטות אמיתית בין שתי אופציות זהות באטרקטיביותן. באיזשהו שלב המתח שבר אותי. אמרתי לה בעדינות שהטירה זה בעייתי, אבל היא יכולה לבחור שתיים-שלוש בובות. הילדה היתה באקסטזה. שתיים-שלוש מתנות במקום אחת! איזה דיל.

גם היום, אני יכול לבחור. רולרבליידס במאות שקלים, רובוטריק בפחות ממאה. הערך הכספי עוד לא משחק תפקיד. לא לעוד הרבה זמן, הילד בסוף התקופה. אבל בינתיים יש משהו מאוד מתוק, נעים וכלכלי בנאיביות הזו.

אני יורד מן החוטים

(לא קשור לילדים. לא ממש).

אני יודע שאלו חדשות ישנות, ושיש אנשים שחיים ככה כבר כמה שנים – אבל אני התוודעתי לחיים בעתיד רק עכשיו. והם נפלאים.

לפני לא הרבה זמן שדרגתי את מהירות האינטרנט, ועל הדרך ארגנתי גם מודם שהוא גם ראוטר. כלומר בקיצור, ארגנתי רשת אלחוטית. ואז נחתי. ואז גיליתי כמה דברים מעניינים.

קודם כל הפלייסטיישן 3 שיושבת בסלון. היא מתחברת לרשת האלחוטית, בקלות. את זה כבר ידעתי. אבל היא גם יודעת לפשפש במחשב שלי, בעזרת התוכנה הנכונה, ולשלוף ממנו תמונות, מוזיקה ווידאו. בשורה התחתונה: מצאתי את עצמי יושב ורואה את אבודים בלי לצרוב, להעביר כבלים או לנעוץ דיסק און קי בחריץ הנכון. הכל באוויר.

זה לא נגמר שם. האייפון שלי מדבר אלחוטית גם, ועכשיו בכל פעם שאני במקום שבו יש רשת כזו, אני יכול לשלוף כל שיר שיושב על המחשב שלי. האייפון יודע לחפש במחשב, או להראות לי את כל המוסיקה שצבורה בו לפי אמן, אלבום וכו'.

והעניין הוא שזה עובד. בלי זמני המתנה, בלי קרטועים ושיהוקים. חלק. פתאום אתה מבין שככה זה צריך להיות. בלי דיסקים ושאר דברים מפלסטיק, בלי ברדק ובזבוז זמן. הכל באוויר. אני מניח שבעוד כמה שנים זה ייראה מגוחך, כמו הפקס או מדפסת סיכות. שלנגה ותומר זה ייראה סטנדרטי, אפילו מיושן. אבל כרגע זה נראה לי שיא החידוש, ואני מת על זה.

משעמם, יחסית

"משעמם לי".

אני מסתכל מסביב. הדירה לא גדולה. יש טלוויזיה עם לפחות 4 ערוצים יעודיים לילדה. ועם יס מקס מפוצץ מסדרות דביליות של ערוץ דיסני. וסרטי די.וי.די.

יש פלייסטיישן עם המון משחקים. יש לה 4 ספרים שעוד לא נקראו מהספרייה. יש צעצועים. יש מחשב, עם אתרי ילדים ובמיוחד האתר של וובקינז, ויש לה משחקי מחשב - למשל ההרחבה האחרונה לסימס שהגיעה עם הדוד שלה מאמריקה.

והיא יכולה כמובן לצייר או משהו.

ויש את האייפון עם משחקים חדשים ומגניבים שהורדתי, ואת נגן המוזיקה הדיגיטלי שלה. עמוס שירים.

אבל משעמם לה.

אני לא מתאפק ותוהה בקול רם איך זה הגיוני, כשאני גדלתי בלי מחשב או פלייסטיישן, עם ערוץ טלוויזיה אחד, ודי מצ'וקמק.

נגה לא ממצמצת אפילו לפני שהיא עונה. "אתה פשוט היית רגיל".

צודקת

ציונים, גאווה ודעה קדומה (ולמה זה בסדר כשזה הילד שלי)

תומר התקבל לבית הספר לטבע.

ניסיתי להבין למה זה מילא אותי כזו גאווה. הילד תותח, אמרו שקשה להתקבל, הסבירו שיש העדפה לבנות, והוא נכנס. זה כל כך משנה? אני הרי לא באמת חושב שבתי הספר כל כך שונים, אני טוען שזה קשור בעיקר למורה שהוא ייפול עליה, להרכב חברים בכיתה. והכי חשוב: אני יודע שהוא ילד מעולה, אני לא אמור להתלהב כל כך מאישורים מבחוץ.

אבל ברור שאני כן. משלל סיבות מובנות ודפקטים אנושיים בסיסיים. כי תמיד נעים לקבל גושפנקא לזה שהילד שלך טוב יותר. זה גם משליך עליך, לא? משהו בחינוך או בגנטיקה (במקרה שלי, ובענייני מדע, אני חושד שאני לא אחראי ישיר, זה קפץ דור).

יש משהו מרגיז בהישגיות שכופים על הילדים. מבחני קבלה לכיתה א', מבחנים בכלל. הבעיה היא שקצת קשה לזכור את זה כשהילדים שלך נמצאים בצד הנכון של המסילה הספציפית הזו. אני זוכר איך עמדתי והקשבתי להורים שמקטרים על למה מכניסים את העניין הזה של ציונים כבר בכיתה ב'. והסכמתי איתם עקרונית, אבל הם דיברו על מבחן שנגה קיבלה בו תשעים ומשהו. כך שלא כל כך הצלחתי להתחבר.

אני אומר לעצמי שזה באמת בית ספר שאמור להיות טוב יותר, ושהוא יוכל לעסוק שם בכל הדברים המשונים האלה שמעניינים אותו. מדע וטבע וכל זה. אבל השמחה שהרגשתי היום לא באמת נבעה מזה. התערבבו שם קצת אגו, והרבה גאווה אבהית ראשונית, אולי קצת פרימיטיבית.

ובעצם מה אכפת לי. כבר הבנתי שרציונל ואבהות לא כל כך מסתדרים. אז אני אעזוב את זה. הילד תותח, וזהו.

הבריחה הגדולה

"הוא, הוא והוא!", אמרה הילדה הג'ינג'ית הרזה בהחלטיות. "הם לקחו את הסרטים מהארון. והוא והוא" (אצבע מורה על תומר) קראו לי סתומה!".



אני עומד בכניסה לגן. תומר יושב, מבט נזוף, הגננה עומדת מולו, הילדה הג'ינג'ית ביניהם. "לא נכון, לא אמרתי", הוא טוען. הגננת מתלבטת. היא רואה אותי, הילדה הנודניקית עומדת שם ודורשת צדק, והגננת לא יודעת מה לעשות. "אולי תאמר סליחה", היא אומרת לתומר. הוא אומר אוטומטית, בלי להתכוון לזה באמת. הילדה לא מוותרת, הגננת מהססת רגע. קצת קשה להיות תקיפה כלפי העבריין לכאורה כשאבא שלו עומד שם ליד.

אני מושיט יד קדימה, היא נראית לי ארוכה מהרגיל. היא עוברת מעל הג'ינג'ית, בין הגננת לתומר. "בוא גמד", אני אומר לו "הולכים". הוא אוחז את היד, אני מושך אותו אלי, מרים אותו. "בוא נברח מכאן". הוא מכניס את הראש שלו לשקע הצוואר שלי, בוכה. נעלב מחוסר הצדק. הוא לא מבין מה הילדה רוצה ממנו. בדרך חזרה אנחנו מנסים לנחש איך קוראים למעצבנת, וממציאים חרוזים מעליבים לשמות פוטנציאליים. אני שמח שהגעתי בדיוק בזמן.

תומר והקריירה של ציפי לבני

לילד היתה בקשה לשיר.

נסענו לחולון, למוזיאון הקומיקס, במסגרת הניסיון לעבור את יום שבת במינימום נפגעים. במערכת היה הדיסק של גזוז, שלא ממש יוצא ממנה בנסיעות בחודשים האחרונים. הילדים מתים עליהם.

ותומר רצה לשמוע את השיר האהוב עליו. "אבא", הוא ביקש מהמושב האחורי, "תשים את ציפי לבני מחולון". לקח לי קצת זמן להירגע. זה היה מצחיק, ומסוג הדברים המצחיקים שהופכים נדירים מיום ליום. הילד נמצא כבר בסוף השלב הזה, המתוק להפליא עם שיבושי לשון חינניים ולחיים שמנמנות. פעם זה היה נפוץ. הוא קרה לברווז של דיסני "דונה קלאק", מה שנשמע כמו גירסת הדראג של הדמות. כשסיפרנו את "אבא שלי" הוא היה מכריז למראה ציור החיה בספר "היפוטוטם!", ובלא מעט ערבים הוא ביקש שנספר את ארץ יצורי הפרק.

אבל זה נגמר. לפני שבוע-שבועיים הוא עוד ביקש לאכול סשק, אבל זו היתה פליטת פה. טעות. תם עידן. נשארתי עם ציפי לבני.

ושתי מילים על השיר: תקשיבו למילים. דני סנדרסון אולי איש מוכשר להפליא, אבל השיר הזה שוביניסטי ושמרני ברמות קשות. ציפי מחולון שמעזה לצאת לחו"ל, ולחפש קצת ריגושים ועצמאות, ומסיימת "בת עשרים וכבר בלויה". ולמי שלא הבין מה קורה לילדים סוררים כאלה: "עכשיו היא מסתובבת, בחולון עובדת, צומת פה וצומת שם". מקווה שהילדים שלי מקשיבים יותר למילים של אמא ודני, ופחות למסר הזה.

מה הבאת לי?

פעם חשבתי שאנשים שמבקשים ממך להביא להם משהו מחו"ל נוקמים בך את נקמת הישארותם בארץ. במקרה של אחי אני די בטוח שזה לא נכון, ובכל זאת הוא אירגן לי רכישה וסחיבה של מערכת קולנוע ביתי בדיוטי פרי. יופי.

הילדים זה סיפור אחר: בשבילם חו"ל היא ארץ קסומה, חד גונית פחות או יותר, ממנה מגיעים המון צעצועים. אבל מה לעשות ובברלין, בירת גרמניה האחרת, לא מאמינים כנראה בצעצועים. בכל מקרה לא מצאתי שם מבחר גדול במיוחד. מה שכן גיליתי שם, כן, בפעם הראשונה - זה את h&m.

אני יודע שמדובר במותג מגה-ידוע. אני שומע את זה כבר שנים. אבל מה לעשות שעד שהמנומשת גררה אותי פנימה לסניף בעיר הגסטאפו, מעולם לא דרכתי בסניף של הרשת קודם לכן.

וחבל. יש שם אחלה בגדים לילדים. ומילא נגה, שכבר בגיל שבו שמלה נאה יכולה להיחשב כמתנה מספקת. אבל תומר - לתומר מצאתי פנינים דוגמת כובע באטמן מגניב, גופיית ספיידרמן משובחת, והשיא: חולצה של מלחמת הכוכבים. טוב יותר מבובה של רובוטריק נאצי.

כי מילא גיבורי על למיניהם, חולצות ממותגות כאלה יש בארץ בכל חנות. אבל מלחמת הכוכבים, קודש הקודשים, ערש התרבות הפופולרית שלי, במידות לגילאי 6-7 - את זה עוד לא ראיתי. האפשרות להלביש את הילד דווקא במושא ההערצה שלי אי שם כמעט בגילו, מילאה אותי אושר.

הבוקר הוא הלך לגן בגאווה עם יודה על החזה. למי שזה לא אומר כלום - ובכן, לא תבינו. אני התרגשתי להפליא. מורשת זה חשוב.

אירוח בחדר מיון, תנאים בסיסיים

הגננת של הננס קלטה כנראה את המבט המבוהל שלי, ומיהרה להרגיע. "זה נראה הרבה יותר גרוע ממה שזה".

לידה, על הספסל בחצר של הגן, ישב ילד קטן עם פרצוף שנראה כמו איש אלקעידה אחרי מפגש עם הסי.איי.אי בעידן טרום אובמה. הפצע/חבורה/שפשוף התחיל אי שם בין העיניים, וירד והתפשט על כל האף. הזוהר הצהוב של הפולידין לא הוסיף לזה שום דבר.

ילדים חוטפים מכות, משלל סוגים ומינים. אין מנוס. הפרצוף הצהבהב-סגלגל של הגמד הזכיר לי את האירוע הטראומתי משנה שעברה. בוקר יום חול, טלפון מהגן, הילד פתח את הגבה. הימנית, אגב. עפתי מהעבודה והגעתי לקומפלקס הכיתות שבו הוא מתחנך. השומר בשער ניסה להרגיע אותי, אבל הפרצוף המוכה של הגמד עשה לי רע. תוצאה של מפגש עם פינה של משטח עץ בחצר. רצנו לרופאה, כדי לקבל הפניה למיון. ביקשתי ממנה שתעיף מבט בגב שלו - אמא שלו התלוננה שיש לו עקיצות משונות שם. אבעבועות רוח, פסקה ד"ר הרמן, 10 ימים בבית.

בחדר המיון חיכינו בבידוד מזהיר. ישבנו שעתיים עד שהרופא הגיע והדביק לתומר את הגבה במין דבק נגרים תוך 3 דקות. וזהו.

הפעם לא נפתח ולא נשבר כלום. הילד פגש באדמה אחרי ניסיון לא מוצלח לבצע משהו על סקייטבורד. לא מצריך חדר מיון או ניתוח פלסטי שיקומי. מה שלא היה ברור זה למה לעזאזל הגננת לא התקשרה אלי, להכין אותי לקראת התמונות הקשות. העניין עם ילדים הוא שליטה, או יותר נכון האובדן המהיר שלה ככל שהם גדלים ונהיים עצמאיים. להגיע לגן ולגלות שהילד עבר אירוע מעצב אף שכזה, מערער את היציבות והביטחון הגם ככה לא משהו שלי. בגלל זה, למחרת, אמרתי לגננת שהיום אני רוצה אותו חזרה באותו מצב שבו הוא נמסר. קצת שקט נפשי, לעזאזל.