אירוח בחדר מיון, תנאים בסיסיים

הגננת של הננס קלטה כנראה את המבט המבוהל שלי, ומיהרה להרגיע. "זה נראה הרבה יותר גרוע ממה שזה".

לידה, על הספסל בחצר של הגן, ישב ילד קטן עם פרצוף שנראה כמו איש אלקעידה אחרי מפגש עם הסי.איי.אי בעידן טרום אובמה. הפצע/חבורה/שפשוף התחיל אי שם בין העיניים, וירד והתפשט על כל האף. הזוהר הצהוב של הפולידין לא הוסיף לזה שום דבר.

ילדים חוטפים מכות, משלל סוגים ומינים. אין מנוס. הפרצוף הצהבהב-סגלגל של הגמד הזכיר לי את האירוע הטראומתי משנה שעברה. בוקר יום חול, טלפון מהגן, הילד פתח את הגבה. הימנית, אגב. עפתי מהעבודה והגעתי לקומפלקס הכיתות שבו הוא מתחנך. השומר בשער ניסה להרגיע אותי, אבל הפרצוף המוכה של הגמד עשה לי רע. תוצאה של מפגש עם פינה של משטח עץ בחצר. רצנו לרופאה, כדי לקבל הפניה למיון. ביקשתי ממנה שתעיף מבט בגב שלו - אמא שלו התלוננה שיש לו עקיצות משונות שם. אבעבועות רוח, פסקה ד"ר הרמן, 10 ימים בבית.

בחדר המיון חיכינו בבידוד מזהיר. ישבנו שעתיים עד שהרופא הגיע והדביק לתומר את הגבה במין דבק נגרים תוך 3 דקות. וזהו.

הפעם לא נפתח ולא נשבר כלום. הילד פגש באדמה אחרי ניסיון לא מוצלח לבצע משהו על סקייטבורד. לא מצריך חדר מיון או ניתוח פלסטי שיקומי. מה שלא היה ברור זה למה לעזאזל הגננת לא התקשרה אלי, להכין אותי לקראת התמונות הקשות. העניין עם ילדים הוא שליטה, או יותר נכון האובדן המהיר שלה ככל שהם גדלים ונהיים עצמאיים. להגיע לגן ולגלות שהילד עבר אירוע מעצב אף שכזה, מערער את היציבות והביטחון הגם ככה לא משהו שלי. בגלל זה, למחרת, אמרתי לגננת שהיום אני רוצה אותו חזרה באותו מצב שבו הוא נמסר. קצת שקט נפשי, לעזאזל.