ציונים, גאווה ודעה קדומה (ולמה זה בסדר כשזה הילד שלי)

תומר התקבל לבית הספר לטבע.

ניסיתי להבין למה זה מילא אותי כזו גאווה. הילד תותח, אמרו שקשה להתקבל, הסבירו שיש העדפה לבנות, והוא נכנס. זה כל כך משנה? אני הרי לא באמת חושב שבתי הספר כל כך שונים, אני טוען שזה קשור בעיקר למורה שהוא ייפול עליה, להרכב חברים בכיתה. והכי חשוב: אני יודע שהוא ילד מעולה, אני לא אמור להתלהב כל כך מאישורים מבחוץ.

אבל ברור שאני כן. משלל סיבות מובנות ודפקטים אנושיים בסיסיים. כי תמיד נעים לקבל גושפנקא לזה שהילד שלך טוב יותר. זה גם משליך עליך, לא? משהו בחינוך או בגנטיקה (במקרה שלי, ובענייני מדע, אני חושד שאני לא אחראי ישיר, זה קפץ דור).

יש משהו מרגיז בהישגיות שכופים על הילדים. מבחני קבלה לכיתה א', מבחנים בכלל. הבעיה היא שקצת קשה לזכור את זה כשהילדים שלך נמצאים בצד הנכון של המסילה הספציפית הזו. אני זוכר איך עמדתי והקשבתי להורים שמקטרים על למה מכניסים את העניין הזה של ציונים כבר בכיתה ב'. והסכמתי איתם עקרונית, אבל הם דיברו על מבחן שנגה קיבלה בו תשעים ומשהו. כך שלא כל כך הצלחתי להתחבר.

אני אומר לעצמי שזה באמת בית ספר שאמור להיות טוב יותר, ושהוא יוכל לעסוק שם בכל הדברים המשונים האלה שמעניינים אותו. מדע וטבע וכל זה. אבל השמחה שהרגשתי היום לא באמת נבעה מזה. התערבבו שם קצת אגו, והרבה גאווה אבהית ראשונית, אולי קצת פרימיטיבית.

ובעצם מה אכפת לי. כבר הבנתי שרציונל ואבהות לא כל כך מסתדרים. אז אני אעזוב את זה. הילד תותח, וזהו.