טוב חזרתי לרשימות

חרא טכנולוגיה, אבל הקהל, הקהל.

notes.co.il/noam

טרנטינו, נאצים, ואיך צריך יהודי להתנהג בקולנוע

בדקות הראשונות של "ממזרים חסרי כבוד" מצאתי את עצמי זז באי נוחות בכיסא. ואין כאן תלונה לרפד שעובד עם רשת לב. הסצינה הראשונה מזכירה מערבון, רק עם קציני ss במקום כנופייה מקסיקנית. כל דחפי הדור השלישי שלי התעוררו, כל הביקורות המבוהלות על מגע ידיו הגס של טרנטינו בקדשי השואה נראו לי לרגע מוצדקות.

אבל ככל שהסרט התקדם, משהו השתנה. בסופו של דבר, היחס של טרנטינו נראה לי הגון וראוי הרבה יותר מזה של שפילברג ברשימת שינדלר הצדקני, או של במאים אחרים בסרטים "רציניים" לא פחות. ואז קראתי את הקטע הבא בויינט.

בואו נפרק את הטענות. קודם כל טוען הדוד מויינט, יש כאן סילוף של הזיכרון, של ההיסטוריה. נער אמריקאי שיראה את הסרט עלול עוד לחשוב שמדובר בייצוג של המציאות. בלי מחנות ריכוז, עם יהודים מקרקפים. אלא שכמה פסקאות אחר כך הוא סותר את עצמו, ומדבר על כך שהסרט לא פועל בחלל ריק. הוא מתכוון להכחשת השואה, אבל מה עם גורמים נוספים? מה עם רשימת שינדלר שאותו הוא משבח, ושאר סרטים וספרים? כמה צופים באמת יילכו לראות את הסרט חפים מכל ידע והקשר?

הלאה. הטענה הבאה היא שהיהודים מוצגים כסדיסטים, הגרמנים כקרבנות. לא ברור איך הדבר מתיישב עם הסצינה הראשונה בסרט, שבה נטבחת משפחה יהודית על ידי הנאצים, אך ורק בשל יהדותם. זאת, אחרי דיאלוג מצמרר בו היהודים מושווים לעכברושים, דיאלוג שכולו ייצוג הגזענות במירעה. ושוב – האם באמת לא ברור לקהל הצופים מי ומה הם הנאצים? האם אין כאן התנשאות מופרזת?

טרנטינו מדבר על חיסול הנאצים כפנטזיה של כל יהודי. הכותב מזדעזע, אני לא. כן, חבורת חיילים יהודים שמחסלת נאצים, ובכלל הקונספט של נקמה בנאצים, מדברים אלי. הם חלק מהאתוס של מדינת ישראל: מה היא לכידת אייכמן ונאצים אחרים, אם לא נקמה, עשיית צדק עם מי שקמו עלינו להשמידנו?

הכותב גם מזדעזע ממה יחשבו על היהודים בעקבות הסרט הזה, איך ידמיינו אותנו בעולם. הוא שוכח את הטענה שהסרט אינו פועל בחלל ריק: האם הצגת הקונפליקט הישראלי-פלסטיני לא משפיעה על דעת הקהל? סרטי שפילברג ואחרים, ועוד אינספור מקורות – רק הסרט של טרנטינו הוא שיעצב את דמות היהודי בתודעה? והאם דמות היהודי כקרבן חסר אונים בסרטו של שפילברג – קרבן שניצול רק בזכות חסדיו של זר – עדיפה? מדויקת יותר, מחוץ להקשר המיידי של השואה? לא ברור.

הסרט של טרנטינו לא פועל, כאמור, בחלל ריק. בשנים האחרונות יצאו כמה וכמה סרטים, כמו מינכן והתנגדות, שמציגים את היהודי כאקטיבי, נוקם, מגן על עצמו. אבל חשוב מזה: בניגוד לסרטים אחרים שמנסים להסוות את היותם בדיה בסופו של דבר, באמצעות מראית עין של דיוק היסטורי וחשיבות עצמית, טרנטינו פועל באופן גלוי. הוא לא מסתיר את העובדה שמדובר בפנטזיה, במוצר קולנועי, באמירה על המציאות ולא בייצוג שלה.

אחת האמירות המשמעותיות בעיני בסרט היא מנהגו של אלדו ריין - בראד פיט - מנהיג חבורת הממזרים, לחרוט צלב קרס על מצחם של הגרמנים שהוא משאיר בחיים. לא מדובר בסדיזם לשמו, יש לזה הסבר: בתום המלחמה, הוא יודע, הם יפשטו את מדיהם, ויחזרו לחיות חיים רגילים. איש לא יידע שמדובר בנאצים. ואת זה הוא לא מוכן לסבול. לכן הוא מותיר את אות הקין הזה, לדיראון עולם. יש כאן אמירה, על חוסר הנכונות לשכוח ולסלוח. אמירה על זיוף והעמדת פנים. אמירה שראוי להקשיב לה.

משהו בשבחי התקליט/אלבום

אני שומע עכשיו הרבה סטיבי וונדר - את התקליטים הישנים, לפני שהוא נהיה דביק וסכריני.

אני יודע שהעולם עובר לפורמט אחר, שהאלבומים בדרך החוצה. שיש כאן סגירת מעגל - פעם כתבו שירים בודדים ומכרו סינגלים, ואז עברו לאלבומים שלמים. אני יודע שחלק מהמעבר הזה נבע מחמדנות. על תקליט לקחו יותר כסף. ויש לא מעט אלבומים שמתאימים להגדרה של פיל ספקטור - שיר או שניים טובים, מוקפים בג'אנק.

אבל. יש אבל. יש לא מעט שירים שהכרתי אך ורק בזכות הפורמט הזה, של אלבום. שירים שלקח לי זמן לחבב, להבין, להתרגל אליהם. just a man המופלא של faith no more מ-king for a day, full for a life time. זה השיר שסוגר את האלבום, ורק אחרי כמה האזנות גיליתי אותו. ויש עוד רשימה ארוכה. אם העולם עובר/חוזר ללהיטים בלבד, השירים האלה יילכו לאיבוד. כל מה שמורכב מדי, או מצריך יותר מהאזנה-שתיים, ייגנז. ייחסך מאיתנו לא מעט זבל בינוני. אבל גם נחמיץ אי אילו יצירות מופת קטנות.

נאצים ועיראק, גירסת האקשן והקונג פו

לא, לא קשור לטרנטינו החדש.

הנה התיזה: תרבות פופ מלמדת הרבה יותר על הלכי רוחות הזמן, תפיסות ובכלל, מאשר תרבות גבוהה. ואני אנמק ואפרט.

ראיתי שני סרטים בזמן האחרון, די.וי.די, להעביר את הזמן. בידור נטו. נתחיל בראשון ip man (לא איי.פי של מחשב, תרגיעו) הוא סרט קונג פו. אני מחבב את הז'אנר. בתפקיד הראשי - דוני ין, שחקן נחמד ואיש שיודע לפרק את הצורה לברנשים באופן מעורר הערכה. אולי אתם זוכרים אותו מ"גיבור". בסרט הזה ין הוא מאסטר קונג פו סיני בשנות ה-30 של המאה הקודמת. הוא מעביר את חייו בשלווה, בשתיית תה ובמכות מדויקות לעצם הבריח, עד שהיפנים פולשים לסין ב-1937.

המאסטר נאלץ לעבוד כאחד האדם, ולאכול הרבה פחות אורז. לאט לאט הוא משתף פעולה עם הכוחות המתנגדים לכיבוש, עד לשיא הסרט - קרב ראווה מול גנרל יפני. המון אגרופים, מרפקים ובעיטות. הסוף. ואז עולות הכתוביות: ב-1945 נכנעה יפן ללא תנאי, ומלחמת סין-יפן התסיימה. זהו.

הסתיימה? מה עם פרל הרבור, הירושימה ונגסקי, היטלר, נאצים, משהו? לא כאן. מדובר בסרט מ-2008, שזכה להצלחה נאה מאוד בהונג קונג, בה נעשה. מדובר גם בייצוג של מה שמעניין את הקהל שלו, ומה שתואם את תפיסת ההיסטוריה והתרבות שלו. זה מרתק.



הלאה. the hurt locker הוא סיפור אחר. כאן מדובר בסרט טוב באמת: קורותיה של יחידת חבלנים בעיראק. אין באמת עלילה - רק רצף של משימות, שמבהירות שהגיבור הראשי שלנו הוא ג'אנקי של מלחמה ואדרנלין. אין גם כוכבים - השחקנים הידועים כאן (זהירות, ספולר במשפט הבא!) נהרגים דקות ספורות אחרי שהם מופיעם על המסך.

בניגוד לסרטי עיראק אמריקאיים שניסו לטפל בנושא ברצינות הראויה - עמק האלה הבכייני למשל - the hurt locker לא מתיימר לכלום. דווקא בגלל זה הוא כל כך אפקטיבי. לאורך הסרט אתה מבין את עומק הבוץ בו נתקעו האמריקאים, את עצמת הזוועה, ואת חוסר התכלית. זה סרט פעולה מצוין, ובה בעת סרט אנטי מלחמתי משובח. בעמק האלה יש הופעה גאונית של טומי לי ג'ונס (וקצת סוזן סרנדון) והמון צדקנות נוסח יורים ובוכים, חיילים אמריקאים שנראים כמו דוגמנים, ושוטרת שנראית כמו שרליז ת'רון. ב-the hurt locker יש אנשים שנראים כמו בני אדם. ומלחמה שנראית כמו גהינום.

שברון לב קטן, משהו יומיומי

ההסעה הגיעה אחרי המתנה מורטת עצבים. שונא את ההסעות לבית הספר של תומר. עד השנה הייתי מגיע לגן, מוצא אותו בחצר, לוקח אותו הביתה. היד שלו בידי, מה כבר יכול לקרות. ועכשיו? כמעט 40 דקות במיניבוס, בלעדי. עוד פסיעה לכיוון אבדן השליטה בכל הנוגע לילדים. ואני שונא חוסר שליטה.

והנה המיניבוס לוקח את הפנייה סוף סוף, נעצר ליד, ותומר יוצא החוצה, מטפס על הידיים שלי ומתחיל לבכות. יש כל מיני ז'אנרים של בכי, הורים כבר מכירים את זה. תומר מתייפח עכשיו. בכי שאי אפשר לעצור, בכי מר. שם את הראש על הכתף שלי ובוכה.

הדקה שעוברת עד שהוא נרגע ארוכה-ארוכה, וההספק שלי בה מרשים. אני רוצה לטלטל אותו ושיגיד לי כבר מה קרה, כי שלל התרחישים שעוברים לי בראש גורמים לי לקשיי נשימה. כל סיפורי הזוועה על התעללויות שמופיעים בעמודים האמצעיים של העיתון צפים ועולים, כל החרדות שכל הורה מחזיק בהיכון בראש. אני יודע שאני צריך לתת לו להירגע, ורק לחבק, אבל זה קשה.

כשהוא נרגע קצת הוא מסביר שהנהג נסע היום בדרך אחרת, שהוא לא הכיר. אם זו היתה אחותו, אסטרונאוטית כמו אבא, היא לא היתה מבחינה. תומר נתקף חרדה, אבל התבייש כנראה לשאול. כשירד בתחנה וראה אותי, החרדה פרצה החוצה והשאירה כתם מלוח ורטוב על החולצה שלי.

וזהו. הרגשתי הקלה מטורפת, הרגשתי איך הלב שלי נשבר למחשבה עליו, מכווץ בכיסא, חושש שהוא בדרך לאיבוד. עוד יום עבר.

טרגדיית רמון: למה יתומי צה"ל לא צריכים לשרת בקרבי

העיתונים התמלאו במאמרי דעות וראיונות בעקבות הטרגדיה של משפחת רמון, ואם יש משהו שמרתיח אותי בכל העניין, זו הלגיטימציה: הם בני 18, הם כבר בוגרים מספיק להחליט בעצמם.

הם לא. כל העניין הזה, של הצורך בחתימת אם שכולה כדי לאפשר לבנה לשרת בקרבי, הוא ציני ואכזרי. אני בטוח שהוא נולד מתוך כוונה טובה, כמו גם מתוך המנטליות הצבאית של מדינה שחיה על חרבה. אבל כוונות טובות כידוע לא בהכרח מובילות למקומות מוצלחים.

בני 18 אינם בוגרים אחראיים. אם הם היו כאלה, לא היו מגייסים אותם לצבא. זה גיל אידיאלי לחיול: צעירים, תמימים ומתלהבים. חומר מצוין למדים. אני מבין את הכורח הזה במדינה כמו שלנו, ומקבל אותו. אבל לא כשזה מגיע למשפחות שכולות.

ילד בן 18 לא מסוגל להבין את הכאב והחרדה של אם שכולה. הוא אפילו לא מסוגל להבין דאגה וחרדה של הורים רגילים. הוא שומע את החברים שלו, את המורים, את המדריכים בסדנת הגדנ"ע. הוא לא ישמע את חריקות קפיצי המזרון כשאמא שלו לא תישן שלוש שנים.

אבי נהרג במלחמת יום כיפור. הוא היה בן יחיד. אמא שלו חתמה, בטח חתמה - הוא לא היה מוכן לשמוע על שירות לא קרבי. הפרופיל הקלאסי של פעם: ילד שעלה לארץ בגיל 10, מאירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, ורצה להיות יותר צבר מצבר. סבתא שלי נרדפה על ידי החתימה הזו עד יום מותה. כשהגעתי לגיל 18 חתימה לא היתה אופציה בכלל. אבל רק היום, כשאני אב לילדים, אני באמת מבין למה.

אמי התחתנה שוב, ונולדו לה ילדים. אחד מהם גויס לקרבי, למרות תחנוניה. החוק היבש לא נרטב גם מדמעות אלמנה: הוא לא היה בן יחיד, וטכנית גם לא בן למשפחה שכולה. יש דברים שאי אפשר להימלט מהם במדינה הזו. אבל את נושא הבנים למשפחות שכולות אפשר לפתור: לוותר על החתימה, להפסיק להעמיד פנים שילד בן 18 באמת מבין משהו, ולא לגייס יתומי צה"ל לקרבי. עדיין יישאר במדינה הזו מספיק אבל וטרגדיות לכולם. על האבל המסוים הזה אפשר לוותר.

הסכסוך הערבי-יהודי כפי שסיפרתי אותו לסוכן הביטוח שלי

מדובר בסיפור אמיתי, שסיפרה לי ידידה. מסוג הסיטואציות שאורזות בתוכן כל כך הרבה סימבוליות, עד שזה מגוחך.

הבחורה, שמאלנית רדיקלית נלהבת זה שנים, נסעה לירושלים, לפסטיבל הסרטים. בצומת בכניסה לעיר היא איבדה ריכוז לשנייה, וכשהרמזור הוריק היא נסעה קדימה, ופגעה במכונית שלפניה. לא משהו רציני, מכה קטנה. המכוניות עמדו להן בכניסה לבירה, צמודות. מהרכב הנפגע יצאו גבר ואישה, ערבים, והתחילו לצעוק. הוא מתלונן על הפגיעה במכונית החדשה, היא צועקת שהבחורה פגעה בהם כי הם ערבים.

הם עמדו ככה כמה דקות. השמאלנית מנסה לשכנע אותם לזוז קדימה, כדי שיראו שלא נגרם נזק. הם צועקים ומסרבים, וכל הכניסה לירושלים פקוקה לה, מאחורי צמד המכוניות הצמודות, כאילו היו גוף אחד.

בסופו של דבר זה נגמר בהחלפת פרטים, אבל הסתבך בהמשך ויגיע כנראה למשפט. למרות שלכאורה אין כאן כלום: בסך הכל היתקלות קטנה בירושלים שהסתבכה.

אכזבה בגני התערוכה, מסקנות מפיאסקו mgmt

כשלהקת החימום מוצלחת יותר מהמופע המרכזי, יש כאן בעיה.

הסאונד בגני התערוכה מצ'וקמק. לפחות בהופעות שאני ראיתי שם. בהופעה של איגי פופ הסאונד היה גרוע, אבל האיש בא לעבוד, ועם התלהבות מהבית. בגיל 60 זה די מרשים לזנק אל הקהל, להתפרע על הבמה, ולהעלות אליה אנשים שירקדו, גם אם זה לא מוצא חן בעיני אנשי האבטחה.

mgmt לא היו זקוקים לאנשי אבטחה. לא נראה היה שמישהו הולך להסתער על הבמה שלהם. חשבתי שאולי זו טקטיקה: הקהל מתלהב מהמוזיקה? נרגיע אותו, נוריד אותו, נרדים אותו. אפס התלהבות, מינימום תנועה על הבמה, מינימום תקשורת, בלי כריזמה.

כריזמה - מיוונית, מתת אל. הסולן של mgmt לא קיבל כנראה. הוא עומד כל ההופעה, מחזיק את הגיטרה כמו חייל ג'ובניק רופס.

להדרן הם שמרו רק להיט אחד. שגם בו היתה תקלה טכנית מחפירה. מעצבן.

הופעה יכולה להיות נקודת מפנה ביחסים עם להקה או זמר. אחרי ההופעה של מארק רונסון אני לא יכול לשמוע את האלבום שלו בלי להיזכר בתחושה ההתעלות ההיא. יהיה לי קשה לשמוע את mgmt עכשיו.

לפחות אחר כך, אחרי ש-mgmt ירדו, היה לערב סוף מתוק.

מלנכוליה בכיתה א'

לא של תומר. לגמרי לא של תומר. הוא היה רגוע לגמרי. כשעזבתי סוף סוף את הכיתה שלו, עם מחנק בגרון, הוא בקושי שם לב. הוא היה עסוק מדי בלעשות קרניים לחבר שלו, בזמן שאמו של החבר מנסה לצלם.

לא צילמתי. אני מניח שזו עבירה על איזה דיבר הורי, לא לצלם את הילד ביום הראשון של כיתה א'. הייתי עסוק במה שאהוד ברק היה קורא לו בטח התבכיינות. הייתי מבואס מדי מזה שהילד כבר רשמית לא בגן, לא קטן, לא תינוק. האחות שלו כבר לא רוצה שילוו אותה לכיתה, כי זה "מבייש". הוא בטח לא רחוק מזה.

העצב שלי על כל העניין אנוכי לגמרי. תומר נראה לי מרוצה, בית הספר לטבע תפור עליו יפה יפה, הכל בסדר. רק אני מקונן על תקופה שנגמרה, בפאתוס ודרמטיות יתר. אני מעדיף אותו בגן, משבש מילים, בטוח שהרכב של העירייה שגורר מכוניות רק עוזר להן למצוא חנייה במקום שמותר, קטן כזה. עכשיו שניהם כבר לא בפאזה הזו. שונא סיומי תקופה.

בסוף אני אצטרך לעשות עוד אחד כזה.

יום הורים, או כשהגהינום יקפא

תאורטית זה יכול לקחת שעה. מורה אחת מול הורים ל-40 ילדים. היא צריכה להעביר להם כמה וכמה דגשים לגבי כיתה א'. הם צריכים להקשיב, לרשום אולי פה ושם משהו, ויאללה הביתה.

הרכב ההורים: 6 פסיכולוגים, 3 רופאי שיניים. חמישה עוסקים באינטרנט מכל מיני כיוונים. הכי מגניב - אמא שוטרת. לא ממש חתך מייצג של האוכלוסייה. אולי של האוכלוסייה של בועת תל אביב.

אספת ההורים נמשכת שעתיים וחצי. אנחנו יושבים בכיתה צפופה על כסאות קטנטנים שוברי גב. לכולם יש מה לשאול, לכולם יש מה להעיר. יש שאלות הגיוניות - מה להביא ביום הראשון, למשל. אבל יש גם אמא שחשוב לה לדעת איך הילדים צריכים להצביע כשהם רוצים לצאת לשירותים. כשהמורה אומרת שהיא מבקשת להימנע מממרח שוקולד, להורים חשוב לדעת אם ממרח חרובים זה בסדר. ואורגני? וריבה? ודבש? רבאק. האבא שיושב לידי כבר עצבני. זה שלפניו מסתמס בטירוף באייפון.

דיון סוער פורץ לגבי העפרונות שצריך להביא. לא מצאו את הדגם שהוגדר בדפי הציוד, והוא גם יקר. המורה על סף יאוש. אז תקנו עיפרון אחר, רק שיהיה רך. היא מסבירה קצת על שיטת לימוד הקריאה. מייד פורץ ויכוח פדגוגי, כאילו האומללה היא זו שקבעה את השיטה, או שהיא לפחות באת כוחו של גדעון סער בגוש דן. היא מבקשת להגיע עם שיער אסוף, בגלל מכת הכינים. אמא אחת שואלת מה אם יש שיער קצר? ואמא אחרת מתחילה להרצות על שיטה בדוקה למלחמה בטפילים הקטנים. יופי.

לעוד אבא חשוב נורא לדעת במדויק את שעות השיעורים. אבל על הדקה. ואמא אחת מתווכחת עם המורה לגבי הסוגיה וובקינז, כן או לא. אני מאבד תחושה ברגל שמאל. המורה מאבדת סבלנות. מגיעים למתנדבים לוועד. נקודה חיובית - נראה שחצי מההורים הם מז'אנר המעורבים, לא סוציומטים כמוני. ידיים מונפות. עוד נקודה חיובית: רוב גורף לגישה סוציאליסטית למהדרין לימי הולדת. חגיגה קולקטיבית, מתנות משותפות. סבבה. הביתה. מחר יום ראשון בכיתה א'.

הרומן השוודי שלי

מבחינתי "נערה עם קעקוע דרקון" של סטיג לרסון הוא קודם כל ליסבת סלאנדר, הדמות שהכי אהבתי בספר מאז ג'ו קוואליר וסם קליי של מייקל שייבון. כשאני מנסה לחשוב על דמויות ספרותיות שאהבתי יותר אני כמעט לא מצליח - אוזפה באלה תולדות כמובן, וחלק מגיבורי שר הטבעות בגיל מסוים. זה מה שעולה לי לראש כרגע.

אסף שור מנסה להבין ב"שבעה לילות" מה הופך את הספר השוודי המפומפם תקשורתית הזה לבאמת מוצלח. זו שאלה רלבנטית: מדובר בספר מתח, ז'אנר שבדרך כלל לא זוכה לחותם הכשר של משטרת האיכות. הוא גם לא כתוב מצוין: יש בו, בעיקר בהתחלה, קטעים קצת טכניים מדי. אין בו, כמו ששור מציין רבדים, ניואנסים ועומק - הדברים נאמרים בצורה ברורה וישירה רוב הזמן. אז מה כן? שור טוען שיש כאן הגשמת פנטזיות נקמה - בממסד, בעשירים, בגברים אלימים. זה נכון, אבל בעצם הגשמת הפנטזיה הזו קיימת בהמון יצירות בתרבות הפופולרית. אפשר לומר את אותו הדבר, וגם אמרו, על סרטי משאלת מוות, למשל.

יש בספר פנטזיית נקמה. יש בו גם מסר חברתי-כלכלי מאוד רלוונטי, ואג'נדה ערכית ברורה. אבל מה שהופך את הספר בשבילי למשהו שמעבר לעוד חוויית קריאה מהנה, הוא ליסבת, ושאר הדמויות שמסתובבות בספר יחד איתה. הכישרון ליצור דמות שגורמת לך להתאהב בה נדיר. ולרסון עושה את זה, בניגוד לצורת מסירת העלילה שלו, בחסכנות, בלי רקע כמעט, בלי המון פרטים. קווי המתאר של ליסבת כאילו צוירו בזריזות, בכמה הנפות עיפרון, בצבעי שחור פחם. וזה מספיק. עובדה ששור מתעכב על התיאור שלה, וכך גם ליאת אלקיים בביקורת ששווה לקרוא בהארץ.

החלק הראשון של הספר גרם לי לקרוא במהירות את הקטעים שבהם היא איננה, כדי להגיע אליה שוב. בחלק השני כבר חיבבתי גם את הגיבור השני של הספר, מיכאל בלומקוויסט. וגם שאר הדמויות קיבלו אופי משלהן - לא דמויות קרטון סטראוטיפיות, אלא טיפוסים אנושיים, אמיתיים, מורכבים. יש יותר מדמות אחת בספר שמעוררת רגשות מעורבים, ולא מתמקת בניחותא בנישה ברורה וצפויה. למשל הנריק ונגר, התעשיין הקשיש. כן, הוא זקן חמוד ומקסים. כן הוא בנזונה קשוח ומניפולטיבי. זה לא נוגד.

ויש את ליסבת. וכשהספר נגמר עם פתרון מספק לעלילה, זה היה משני. העניין המרכזי היתה הפרידה מהדמויות. בעיקר מליסבת.

הנה פוסט שמתייחס לקמפיין השיווקי סביב הספר.

העתיד של הקולנוע? לא ממש

יום שישי היה יום אווטאר. סביר שרובכם לא יודעים מה זה, וזה בסדר - אתם לא גיקים, כנראה. אווטאר הוא הסרט הבא של ג'יימס קמרון, הראשון שלו מאז טיטאניק. הוא עובד עליו כבר שנים, והתוצר הסופי אמור להיות פריצת דרך טכנולוגית, העתיד של הקולנוע, כלי הנשק העיקרי במלחמה בצפייה הביתית, וכו'.

בשישי האחרון, ה-21 באוגוסט, הקרינו בתי קולנוע בכל העולם כ-17 דקות מהסרט. הכניסה היתה חינם. תרגיל שיווקי לא רע - במקום עוד טריילר ברשת, אירוע של ממש, כזה שממצב את הסרט כפורץ דרך באמת.

הלכתי. לקחתי את משקפי התלת מימד שחילקו בכניסה, וחיכיתי לראות את העתיד. הוא לא היה בנמצא. העניין הוא כזה: הסרט נראה מגניב להפליא. בכל זאת, ג'יימס קמרון. מרהיב ויזואלית, אחלה אקשן ואפקטים, ובתלת מימד. יופי, באמת. אבל עתידני? משהו שעוד לא ראינו? לא ממש. כן, צריך לחכות לסרט כולו וכו'. שיהיה. אבל נראה שמה שיש כאן זה סרט אקשן ואפקטים מוצלח במיוחד. לא האביר על סוס ה-cgi הלבן של הקולנוע.

פרידה מדוד השומר

זה פוסט תל אביבי לגמרי.

דוד השומר הוא אושיה. דמות. סלב. הנתונים עובדים נגדו: בדרך כלל שומרים - בקניון, במוסדות חינוך - הם סוג של רהיט. אתה עובר לידם, פותח תיק או מרים זרועות, למישוש קל, והלאה. לא באמת רואה. לא דוד. הוא עומד בשער אשכול הגנים - קומפלקס גני הילדים שנגה ותומר היו בו - כבר 14 שנה. ואין הורה שלא מכיר אותו.

יש לו זיכרון פנומנלי. הוא זוכר כל ילד, כל הורה, במקום שיש בו בחישוב גס מאוד כ-200 ילדים. כשתומר פתח את הגבה והוזעקתי לגן, הוא אמר לי בשנייה שהוא ראה אותי: זה לא נראה נורא, הוא בסדר. הוא לא שאל אם אני האבא של. הוא ידע בדיוק. והגיוני שהוא לא התרגש - כמעט כל הורה ניהל שיחות עם דוד, ואחד הנושאים החביבים עליו הוא כלבי תקיפה (הפיטבול שהיה לו ברוסיה, למשל), ובכלל גבריות וקצת דם. די מרגיע באיש ששומר על הילדים שלך במדינה כזאת.

נגה שאלה פעם למה אנחנו לא יושבים ומדברים עם דוד, על הברזלים מחוץ לגן. זה היה סמל סטטוס, והיא לא הבינה את ההורים הסוציומטיים שלה. מאז כבר יצא לי לשוחח איתו כמה פעמים. ועדיין קשה לי להבין לגמרי את סוד הקסם, למרות שאי אפשר להתווכח עם קיומו.

אני מניח שהוא משדר כריזמה ואיזה ביטחון פנימי עמוק. לדוד ברור לחלוטין שהוא חשוב, לא בר תחליף, לא עוד פונקציה בגן. והביטחון בעובדה הזו הופך אותה לנכונה. הוא חי את הגן, מכיר את כולם, אכפתי, כמו שריף בעיירה שלו. בימים בהם הוא איננו, ויש שומר מחליף, אני נתקף אי שקט קל. דוד הוא הזקיף ששומר על המקדש, אף אחד לא באמת יכול להחליף אותו. וכשהוא שם - יש תחושה ששום דבר רע לא יקרה לילד שלך, החל מסתם יציאה של ילדים החוצה לשוטט, וכלה בחוליית מחבלים עצבנית, שבאמת חבל עליהם אם יתעסקו עם דוד.

תומר סיים את הגן. אין לי עוד ילדים באשכול, ולא יהיו בשנים הקרובות. נגמרה תקופה. פרידה. הנה קטע ממחוברות, שבו דוד מככב. שווה צפייה.

הכי מוצלחת בעולם, בגלקסיה, ביקום

שיחת סמסים שהיתה באמת:

נגה: יוצאים מהבית.
אני: זכרת לכבות את המזגן?
נגה: כן, וגם פתחתי חלון.
אני: את מעולה.
נגה: אני יודעת.

לפני כמה שבועות דיברתי עם תומר. הוא אמר על ילדה אחת שהיא הכי חכמה בגן. שאלתי אותו מי הילד הכי חכם בגן. "אני" הוא ענה, בלי להתבלבל, למצמץ, להתעכב.

השאלה: האם מדובר בהקניית ביטחון עצמי משובח לילדים, שמקבלים כל הזמן את התחושה שהם דגם מעולה, או שבסופו של דבר זה יתפוצץ להם בפרצוף?

סירנות, ניידות ואמבולנס ברחוב

אחרי הצהריים, ורעש מטורף. סירנות, שוטרים שרועמים ברמקול על נהגים לפנות את הדרך. אני מציץ מהחלון. הרחוב עמוס מכוניות משטרה, ואמבולנס בודד אחד. פיגוע מיקוח? חתול שמאיים להתאבד? הזוג העיראקי ממול עבר סוף סוף מצעקות ללוחמה בנשק חם?

אחרי שהכל נרגע התברר שזה מה שקרה: משאית הובלה נעמדה על המדרכה, והחבר'ה התחילו לפרוק. אוטובוס שנסע ברחוב לא הצליח לעבור, כי המשאית חסמה. האמבולנס שהגיע אחריו, נתקע. כשנהג האמבולנס ביקש מהמשאית ואנשיה לזוז, הם אמרו לו שתכף הם מסיימים. אז מה אם מישהו אולי גוסס שם מאחור.

בסוף קראו למשטרה. והמובילים חטפו דוח. ואני נזכרתי בציטוט משורו שמישהי חזרה עליו פעם: אנשים זה חרא של אנשים.

סיוט בספארי, או: הבן שלי חוליגן

אני מניח שזה מתחיל ככה לא פעם. משהו שנראה רעיון טוב ברגע נתון, ומתגלה כטעות איומה.

כשהבאתי את תומר בראשון לגן וראיתי את ההודעה על הטיול לספארי, לא היססתי. הצעתי את עצמי כהורה מלווה. מה רע? גם לצאת אבא מוצלח וגם ביקור בספארי, ועוד עם תומר. מעולה.

לא חשבתי על שני גורמים משמעותיים. אוגוסט, והעובדה שחוץ מתומר יהיו שם עוד 32 ילדים.

ההתחלה באוטובוס הממוזג לא העידה על הבאות. מה שכן, גיליתי להפתעתי שהבן שלי הוא סוג של ערס. מכירים את הילדים השקטים האלה, שיושבים באוטובוס וחולמים, מביטים על הדברים קצת מהצד? תומר הוא לא כזה. הוא ראש הקנונייה. יושב עם הבנים הכי רועשים, צועק ראשון לנהג ש"רוצים סרט!", ואחר כך בספארי רץ קדימה, לא מציית להוראות, עבריין. בטיולים עם נגה היא יושבת בדרך כלל עם חברה ומסתכלת בביקורתיות סנובית על שאר הילדים הרועשים. כמו אבא שלה. תומר? אופרת רוק אחרת.

כשהגענו לספארי ויצאנו לחום המהביל, התחיל הפיאסקו. קודם כל הילדים התיישבו לאכול, ואז קיבלו שקיות עם ממתקים - שקיות חומות שנראו כאילו הן מכילות בקבוק וויסקי זול בסרט אמריקאי משנות ה-70. ההוראה היתה לחכות עם הממתקים עד להופעה בסוף הסיור. לחכות, בטח. מכאן התחלקנו לקבוצות - אני ועוד אמא מצאנו את עצמנו אחראים על 11 ילדים שתוך שתי דקות הפכו דביקים מממתקים.

מכאן זה היה דומה לרעיית עדר צאן היפראקטיבי, שלא קיבל את הריטאלין בבוקר. הילדים היו עסוקים בלזלול ממתקים, לרוץ לכיוונים שונים, לנסות ללכת לאיבוד ולשקול גיחה לכלובים של חיות גדולות במיוחד. והיה חם. מאוד חם. החיות היו מעניינות, אני מניח, אבל אנחנו היינו עסוקים בלספור ילדים, לא לתת לאסטרונאוט שביניהם להיעלם בין נחילי הילדים האחרים, ולמנוע מהם להשליך עטיפות ממתקים לשימפנזות.

אחרי שעתיים מתישות ומזיעות הגענו להופעה. יובל המבולבל בהרפתקה בספארי. או יותר נכון בחלטורה מביכה. עוד לפני תחילת המופע - על הדקה, תודה לאלים - חזר הכרוז והזכיר שאת חבילת הפוסטר-דיסק-די.וי.די-כובע של הקירח אפשר לרכוש רק ב-50 שקלים. את החבילה של הדוד חיים - סוג של בן טיפוחיו של המבולבל - מכרו רק ב-20. עוד במופע - גרי מהפיג'מות, שעורר בתומר התרגשות מסוימת.

המופע היה מזעזע. ישבתי, בבגדים דביקים מממתקי לואו טק, וניסיתי לשרוד את מה שכלל קצת ריקודים, בדיחות איומות ("הנה חברה שלי נויה. אכלת כבר סויה?"), וניצול ציני של להיטי ילדים (שירי הפיג'מות בלי קשר לכלום). לפחות נגמר 3 דקות לפני הזמן המיועד.

היה נורא, חזרנו מאוחר, והייתי חייב לרוץ לפגישת עבודה, נוסף לכל. אבל לפני כן ליוויתי את הילדים לגן. מטר מהשער, תומר שאל אותי: "היה כיף, נכון". הנהנתי. בטח שהיה. וחשבתי לשנייה שאולי בכל זאת היה שווה את זה. למרות שאין לי כוונה לשחזר את העניין עד שהגמד יגיע לתיכון. לפחות.

נגה לא אוהבת אנשים בלי חולשות

אחת הסיטואציות המועדפות עלי לשיחה עם נגה: במכונית, ערב, תומר נרדם מאחור, אני ונגה מתחילים לדבר.

בערב הספציפי הזה היא אמרה לי שמטריד אותה שלסבתא שלה, אמא שלי, אין חסרונות. אין בכלל? שאלתי. לא, נגה לא מצליחה למצוא כאלה. וזה מפריע לה. למה? כי היא חשבה על זה שלכולם יש חסרונות, ואם היא מצליחה לאתר אותם, זה מרגיע אותה. כי ליד אנשים מושלמים היא מרגישה רע עם עצמה, פחות מוצלחת מהם.

הבטחתי לה שסבתא שלה היא אישה משכמה ומעלה, אבל אפילו לה יש פגם קטן או שניים. ואז, סקרן, שאלתי אותה איזה חסרונות היא מוצאת בי.

"או", אמרה הנערה, כאילו היא מתכננת נאום ארוך. "אתה חסר סבלנות, לא תמיד מקשיב, ומדבר הרבה בטלפון". ואז היא חשבה לרגע. "ולפעמים אתה גם חופר".

זה כבר היה מוגזם. "חופר?!", מחיתי. "כן. רגע אני בשקט ומייד אתה שואל על מה אני חושבת", ענתה המתבגרת בתחילת דרגה בחיוך מנצח. לא נותר לי אלא לשתוק ולהרהר: פנימיה צבאית בבלגיה, עכשיו.

על תרגום מעצבן בתשלום ותרגום מוצלח בחינם

אחד הדברים המרגיזים ביותר בקריאת ספר הוא תרגום קלוקל. בדרך כלל, כסנוב, אני מעדיף לקרוא באנגלית, ולא בתרגום. אבל לא תמיד זה יוצא. לא מזמן נפל לידי ספר סיפורים קצרים חדש של סטיבן קינג, "מייד אחרי השקיעה". מומלץ בחום, אם תצליחו להתעלם מהדחפים הרצחניים שהתרגום יעורר בכם.

דוגמאות: בסיפור הראשון מסופר על בחורה שאומרת ש"הכחשה היא לא רק נהר במצרים". תרגום מילולי מדויק וחסר פשר או היגיון ל"denial is not just a river in egypt". ממשחק מילים על הנילוס והכחשה באנגלית, עברנו לכלום ושום דבר. אפשר היה לוותר לגמרי וללכת על בחורה שמדברת על זה שאתה חי בסרט, נגיד. אבל למה להתאמץ.

הלאה. לבעלה של גיבורת סיפור אחר יש "פרצוף ארוך". תרגום מילולי לביטוי שמשמעו פרצוף עצוב. היא הולכת ב"צעדי תינוק", כלומר צעדים קטנים - שוב ביטוי שלא קיים בעברית. וכך הלאה וכך הלאה.

בספר אחר, אור סמוי, מומלץ גם הוא, יש זונות ש"מצננות את עקיבהן". רבאק. הביטוי האמריקאי מתייחס למנוחה, או סתם התבטלות בהמתנה למשהו. בטח לא לקירור של כפות הרגליים.

והנה מקרה הפוך. קיבלתי דיסק ועליו פרקים צרובים של האוס. התרגום היה פיראטי - מלאכתו של גיק אלמוני שמנצל משום מה את זמנו הפנוי כדי לתרגם בחינם סדרות טלוויזיה. ביזאר. לאורך כל הפרק התפעלתי מהאיכות, היה ברור שהמתרגם מצליח להתמודד יפה עם המונחים הרפואיים המסובכים. הקרדיט בסוף הסביר איך ולמה: האיש הודה לחברי פורום סטודנטים לרפואה בתפוז, שסייעו במלאכה. ריספקט.

נוסטלגיה בקופסה

ושוב, מוכר רק להורים: חופש גדול, שישי בבוקר, התעוררתי - מה לעזאזל עושים עכשיו. אין בית-ספר-גן-קיטנה. חם בחוץ, למי יש כוח להתחיל ללכת לים, לנסוע לאנשהו. מזגן מזגן מזגן, זה כל מה שאני רוצה. ואז, שנייה לפני שאני בכל זאת אורז אותם לחוף, רעיון.

זו היתה מתנת יום הולדת לנגה, שאני ארגנתי, מסבתא שלי. כשהייתי ילד שיחקנו בו באנגלית - talisman, משחק לוח של חברה בריטית (גיימס וורקשופ) שמתמחה במשחקי פנטזיה ומדע בדיוני אולטרה-מסובכים. אפשר היה לשחק בו שעות. אפשר גם היום.

אחרי שהלכתי עם תומר לקנות חלה וקצת מאפים מתוקים, התיישבנו על הרצפה, בחרנו דמויות והתחלנו. אנחנו אף פעם לא מצליחים באמת לסיים את המשחק. הוא ארוך כמו הגלות, אבל בניגוד אליה עצם התהליך מוצלח בפני עצמו. הלוח המצויר, עם יצורים מיתולוגיים ושאר ירקות, עדיין מהלך עלי קסם. אני שמח לגלות שגם עליהם. יש משהו נעים בזה שהדור הבא שלי מתלהב מאותו דבר בדיוק שהסעיר את הדמיון שלי לפני המון שנים.

נגה צופה ב"ביג" - פער דורות על פסנתר

הקלטתי אותו מזמן, במחשבה על החופש הגדול דווקא, אבל גם יום מחלה זה בסדר. תומר הלך לקיטנה, ונגה נשארה מותשת בבית, אחרי הווירוס. הוריתי למקס לנגן את ביג, והתיישבתי עם כוס קפה לקרוא עיתון ולהציץ.

סרט חמוד. טום הנקס ממש לא מעצבן שם. אבל את נגה משהו עיצבן. "בן כמה הילד הזה", היא שאלה. לא היה לי מושג. היא לקחה את השלט של מקס ובדקה. 12. הילד בביג, זה שהופך לטום הנקס, הוא בן 12. ולפי נגה הוא עוד משהו: "אבא, הילד הזה לגמרי מפגר".

היא צודקת כמובן. פתאום, בעיניים עכשוויות, הילד דביל לגמרי. היחס שלו לסביבת המבוגרים, לסקס, להכל, מזכיר יותר את תומר - בן 6 בערך - מאשר את נגה. תהיתי מה היה קורה לנגה אם היתה הופכת לפתע לבת 30. היתה לי תחושה שהיא היתה משתלבת במרחב לא רע בכלל.

ברור ממה זה נובע, אין טעם להשחית מילים. כשאני הייתי ילד קטן, נטול גוגל, נטול וובקינז, נטול רב ערוציות, טום הנקס ג'וניור היה רעיון סביר. בסביבה שנגה גדלה בה, זה לא עובר. עזבו אותי מדיוני טוב או רע, היחסיות הזו מתקיימת בכל דור אני מניח. אולי לא בקיצוניות כזו, אבל בכל זאת. סרט חמוד, בכל מקרה. קצת מפגר, אבל חמוד.

לך תקבל אמפתיה מהילדים שלך

זה התחיל ככה, עם תומר. יומיים אחר כך גגה הרגישה רע, והריצה את רוטינת ה"יש לי בחילה" והקאות וכו'. בשני המקרים לא הייתי צריך בדרך נס לנקות רצפה או להחליף מצעים - שניהם הגיעו בזמן לדלי/אסלה.

ואז בשבת זה הגיע אלי. בסביבות 12 בבוקר תקפה הבחילה, ואחר כך בעיקר רציתי להתכרבל מתחת לסלע כמו חיה פצועה ולמות בשקט. ידידה רופאה אמרה לי שככה זה. זה מתחיל בילדים, אותן מדגרות חיידקים קטנות, וממשיך לכל המשפחה. שיחה להורים כדי לקטר קצת גילתה שגם אמא שלי חטפה את זה. מגפה.

הרעיון של להיות חולה הוא קצת נחמד - תירוץ לא ללכת לעבודה, לראות את כל הסרטים שמחכים לך כבר מלא זמן, לנוח. אבל כשזה מלווה בבחילה ומשאלת מוות, זה עובד פחות טוב.

בערב דיברתי עם נגה ותומר. היא עוד היתה חביבה, אבל תומר, המדביקן הראשי, מפיץ המגפה, patient zero, סירב להתרגש. הוא סיים את השיחה ככה: "ביי אבא. אל תדביק את כולנו".

נו אבא, שמישהו יהרוג איזו מפלצת

את הלינק הזה העלה חברי עמרי לפייסבוק, ויכולתי לדמיין את שאט הנפש שלו מהעניין. כי באמת נמאס מכל הפוליטיקלי קורקט הזה בסיפורי ילדים. כמה אפשר.

כשנגה היתה קטנה, הייתי ממציא לה סיפור כל ערב. סיפורי הנסיכה נגה. גנבתי מכל מקור אפשרי - לך תמציא סיפור חדש כל ערב - כשהשפל המוחלט היה בסיפור "הנסיכה נגה נגד ברוס לי, אמן הקונג פו". שפל מבחינת גניבה וקונספט, אני דווקא הייתי מרוצה מעצמי מההומאז' לז'אנר. אני חושב שטרנטינו היה מרוצה.

בכל מקרה, הפלגיאטים שלי הם לא הנקודה. בשלב מסוים אמא של הילדה (אז עוד היינו משפחה מתפקדת) העירה שהסיפורים לא חינוכיים. אין מסר, מוסר השכל, והם מפחידים מדי גם. אז החלטתי להתאמץ קצת. להוריד את מינון הדרקונים והטרולים, ולהעלות את מינון הערכים.

לקח לנגה יום להבין שעובדים עליה. הביקורת היתה חסרת רחמים. זה סיפור משעמם. זה לא מפחיד מספיק. זה לא.

התחלתי לספר את סיפורי הערב קצת רחוק יותר מהאזניים של אמא, ונטשתי את המסר. הנסיכה נגה חזרה לשסף ולפרק מפלצות כאילו אין מחר, והילדה נגה היתה שוב מרוצה. מספיק מסרים עברו שם בסאבטקסט אני מניח, על רע וטוב וחמדנות ואלוהים יודע מה עוד, גם בלי שהתאמצתי. והיה גם פאן. שזה, אפרופו מה שכתבתי כאן על קריאה, העיקר.

פוסט ילדים להורים או קשוחים בלבד

זר לא יבין זאת - צריך להיות הורה כדי להעריך את הסיטואציה הבאה: 2.00 בלילה. תומר מגיע למיטה שלי ומתלונן על מכאובים בבטן. אני לא חושד בכלום, ותוהה אם הוא רוצה ללכת לשירותים. אלא שאז הוא מודיע שהוא שוקל להקיא.

כל פעמוני האזעקה מתחילים לדנדן לי בראש. אני מציע לו, נימת דחיפות בקולי, לקום ולגשת ביחד איתי למקלחת. תומר קם, רץ למקלחת, ומספיק בדיוק בזמן - הוא נעמד מעל האסלה ונפטר ממה שזה לא יהיה שהעיק לו על הבטן.

ועכשיו הסבר. כל הורה יודע - הם אף פעם לא מגיעים בזמן. במקרה הגרוע (והסביר), הייתי אמור לעמוד ולהחליף מצעים באמצע הלילה/בוקר, אחרי מקלחת לגמד. במקרה הטוב, זו היתה רק שלולית לא נעימה באמצע הסלון, שנוקה לא מזמן. אבל לא. תומר התעלה, הוכיח איפוק ונחישות, ואני לא הייתי צריך לעשות דבר חוץ מלארגן לו כוס מים, לחבק ולהחזיר אותו למיטה לישון. ילד משובח.

מכות, הסעות והמצב החברתי הלא ברור

לתומר, אם להאמין לו בנקודות זמן מסוימות, אין חברים. מציקים לו בגן, לא משתפים אותו, דחפו אותו היום והוא נפל, פירקו לו את המבנה שהקים מקוביות. מרביצים לו. אומללות.

הבעיה היא שזה לא מתיישב עם העובדות. כשאני בא לקחת אותו שני ילדים רוצים לבוא אליו, ושלישי תוהה מה לגבי מחר. הוא כבר הביא הביתה בחורה. איכשהו כשאני בא לקחת אותו הוא תמיד באמצע משחק עם עוד כמה ילדים. לא יצא לי לראות אותו סופג דחיפה. בדרך הביתה תמיד נשמעות קריאות מהמדרכה השניה: שלום תומר.

גם לגבי עניין האלימות אני תוהה. שמעתי רק על שני אירועים כאלה מגורמים שאינם תומר, ובשניהם תומר לא היה בדיוק הקרבן. למשל בפעם ההיא שבה הוא וחבר שיחקו בדחיפות. החבר דחף, ואז תומר דחף חזרה והעיף אותו על הקיר. לא נעים, אבל חלק מהסיכון לא?

כל ההגיג הזה בא להרגיע אותי לקראת ההסעות של כיתה א'. בפעם הראשונה תומר יבלה פרק זמן משמעותי בלי מבוגר אחראי של ממש (הנהג לא נחשב) עם חבורת ילדים, חלקם גדולים ממנו. שלא לדבר על האפשרות שיירד בתחנה הלא נכונה בדרך הביתה. בשלב הזה, אם כן, אני מעדיף לראות בילד שלי ערס קטן עם חוש התמצאות, מאשר ילד טוב ופגיע. גם אם זה לא מדויק, לחרדות שלי זה עוזר.

בוקר רגוע, כשאלי ההורות מחייכים אליך

שבת נטולת תוכניות קונקרטיות היא עסק מסוכן. לא פעם אתה מוצא את עצמך מוקף ילדים משועממים וזועמים. כבר כתבתי על העניין הזה, שמשעמם להם לא משנה מה. ככה זה וזהו. בעיקר בחופש הגדול.

אבל לא הבוקר. התוכנית האופרטיבית היחידה היתה ארוחת צהריים אצל סבאסבתא. אבל כבר כשהתעוררתי, אי שם בשעה הלא סבירה 9.30 (אם אתם הורים, למעט המנומשת, אתם מבינים. אם לא אז לא), היתה לי תחושה שזה הולך להיות יום אחר. סלחני יותר. וכך היה.

התחלתי את תקופת היקיצה שלי במיטה, עם ספר. תעלוליה של ילדה רעה, של ורגס יוסה. נגה בינתיים בנתה משפחה מתפקדת יותר בסימס. תומר נמרח עלי קצת, מתפקד כדובי, ואחר כך פנה לפלייסטיישן. מה שהוציא אותי מהמיטה היה חבר שקרא לי לסייע בטיפול בשכנה שעברה ליל הוללות קצת קשה מדי. אחרי שוידאנו שהיא ישנה וחיה, חזרתי הביתה, ועברתי להמשך קריאה בסלון, עם הקפה. וזהו.

השעתיים הבאות עברו ככה. סיימתי את הספר, מפסיק מדי פעם כדי להתבונן במהלך פרוע במיוחד של תומר במשחק, או כדי לארגן לגמדים עוד כיבוד כלשהו. אבל מעבר ללוגיסטיקה, היה משהו באווירה: אף אחד לא התלונן, אף אחד לא קיטר, לאף אחד לא שיעמם. כל אחד עסק בענייניו, בלי שיהיה נתק או ניכור. אחווה ושלום ברוח קייטנת הסיקסטיז של תומר. זה מה שהיה בבית בשבת בבוקר.

מצד שני, זו רק תחילת החופש הגדול. אוגוסט עוד יגיע.

עם תום הקרבות: עדכון מהחזית

נרשמה הצלחה חלקית במלחמת המים. אמנם הגענו הפעם מוכנים, אבל רובה אחד התגלה כמקולקל (אולי העובדה שנגה הצליחה להפיל אותו כ-5 פעמים בדרך עזרה) ושניים אחרים כשלו במהלך הקרב.

היה כיף. ורטוב. המון אנשים עם שלל נשק רטוב, המון בחורות נאות בביגוד מינימלי רטוב, המון מים. אחרי כמה דקות אתה כבר כל כך רטוב שלא אכפת לך. כמו ביום גשם בלי מטריה. אחרי שסיימנו להשפריץ ולהיות מושפרצים נטשנו. במרכז הברדק שכב בחור אחד שהתעלף, מוקף אנשים שניסו לסייע וחיכה לאמבולנס. תהיתי איך זה משפיע על נגה ותומר. לא נראה שהם התרגשו מדי, צמד ילדים אורבניים שכמותם.

סיימנו בגלידה משובחת, ובדרך הביתה תומר לא הפסיק לדבר על רובי המים שנקנה לשנה הבאה. אנחנו רק ממשיכים להשתדרג ולהשתכלל, חכו חכו.

אחת לפני המלחמה

בעוד שעתיים נהיה שם, חמושים עד השיניים. בשנה שעברה באנו בפעם הראשונה, לא מוכנים, תמימים, וחטפנו על הראש. אבל לא השנה. כמו צה"ל אחרי לבנון 2, הסקנו מסקנות והצטיידנו באמל"ח. בשנה שעברה הגענו עם שלושה רובי מים פושטיים, שרק שניים מהם עבדו. השנה אנחנו מגיעים עם לא פחות משישה (!), ותגבורת של שכנה זועמת. הישמרו.

מלחמת המים בכיכר רבין היא רעיון מטופש ומגניב. חבר שאל אותי אם זה לא עלול להידרדר לאלימות. אם לשפוט לפי השנה שעברה, התשובה היא לא. לא רק בגלל שחלק גדול ממי שמגיע לאירוע הן משפחות. יש משהו חיובי ונעים באווירה במקום. אנשים שבאמת באים כדי ליהנות, ולא על חשבון האחר. תחושה של אחווה. לא הייתי באירועים אחרים, כמו מלחמת הכריות, אבל אני מניח שגם שם זה ככה: תחושה שאף אחד לא בא כדי לפגוע או להתחרות, אלא כדי ליהנות ביחד. וזה די נעים לציניקן כמוני.

חוץ מזה זה כיף לילדים. וגם לי. בסופו של יום להתרוצץ עם רובה צעצוע ולירות בכל מה שזז זה תענוג.

ילדים בעבודה: הכסף מדבר

כן, אפשר להכין סנדוויץ' בבית. אבל הרבה יותר כיף לשבת עם נגה בבית קפה, ואחר כך לקפוץ לקנות לה סנדוויץ' בבייקרי. מה גם שהמוכרת שכבר נתקלה בילדה המוזרה (מי אוכל לחמניה עם גבינה צהובה וחמאה וזהו, מי) מוסיפה לשקית שני מאפינס, על חשבון הבית.

החופש הגדול מזמן את הילדים למקומות העבודה. אתמול בביקר במערכת הענקית של הכלכליסט ראיתי ילד בוהה בכובד ראש במסך מחשב במשרד גדול. היום נגה מטפלת בוובקינז שלה (או גולשת לאתרי הימורים ופורנו, לך תדע) בקומפלקס המשרדים המהודר של מיינט. המחילה, אנחנו קוראים לו.



פעם זה היה ניג'וס, היום הם כבר עצמאים למדי. יש משהו נחמד בלפתוח את הבוקר עם נגה, בסיבה המוצדקת לצאת מהמשרד, לצאת מאווירת העבודה קצת. כן, זה עולה כסף - החופש הגדול הוא אסון כלכלי - אבל מילא.

כשהם היו קטנים יותר זה היה אחרת. היתה לי פעם פינה ברדיו, בתוכנית של טל ברמן ואביעד קיסוס ב-102. בוקר אחד מצאתי את עצמי מנהל איתם את שיחת הטלפון כשתומר ונגה בבית. היא היתה גדולה מספיק כדי להבין שצריך להיות בשקט. תומר לא, או כך חשבתי. באמצע השיחה הוא דרש יוגורט. משהו שבדרך כלל לא מקבלים בבוקר. אחרי כמה שניות קלטתי שהילד סוחט אותי. מנצל את הסיטואציה, משיג יוגורט תמורת שתיקה. נוכל גמדי שכזה. קיבל, כמובן. אל תטעו בהם, באנשים הזעירים. הם יודעים לנצל את החופש, והזדמנויות אחרות, יפה יפה.

הקונספירציה האפלה בסוף אוגוסט

רענן שקד כתב, אם אני זוכר נכון, טור שהשמיץ את קיטורי ההורים לקראת החופש הגדול. עכשיו כשיש לו ילד, אני מניח שהוא יגלה את משמעותה של אינסטנט קרמה, ובגדול.

החופש הגדול הוא מכה. אפשר להסתדר איתה, אבל מכה בכל זאת. אלא שהכל מחוויר לעומת השבועיים האחרונים, המקוללים, של אוגוסט. כי עד אז, עוד מילא. יש קייטנות - שעולות המון כסף, אבל בכל זאת. יש חברים, פעילויות, תוכניות, סבים-סבתות, קרובים בישובי ספר אקזוטיים, כאלה מין.

ואז מגיעים השבועיים האחרונים. קשה שלא לחשוד שמישהו עומד כאן מאחורי מצב הדברים המפלצתי. אין כלום. שממה. וחם. אין קיטנות. המשחקיות סגורות, החוגים כבר מזמן שובתים, סבא וסבתא נעלמים לחו"ל או משהו. כוחם של ההורים, קציני בידור לעת מצוא תוך כדי אחיזה נואשת במשרה מלאה, תש. זה עניין פסיכולוגי, רואים כבר את הסוף, כמו השבוע לפני השחרור מהצבא שעובר הו-כה-לאט. הילדים כבר עייפים ומשועממים מחירות היתר שניתנה להם. וחם ולח, אם לא הזכרתי. נדמה שכולם, מהרשויות ועד קרובי המשפחה, השאירו אותך לבד מול הצאצאים, בוחנים את תגובותיך באיזה ניסוי סדיסטי.

בכל שנה זה אותו סיפור. אני מופתע מחדש מכמה העסק הזה עולה, מופתע מיולי, שלא מתעלל בי כמו שחששתי, ואז מגיע שאנן לאוגוסט, מתחיל אותו בראש מורם ומסיים אותו על ארבע. ואני אומר: יקוצר החופש הגדול, לאלתר. גם החופש הבינוני יכול להפוך למותג לא רע.

ניו אייג'? לא בבית הספר של הבת שלי

נגה סיפרה את זה במקרה, תוך כדי הליכה: הגיעה מורה מחליפה, במקום המחנכת שחלתה, וסיפרה להם שיש דבר כזה הסוד. ואם אתה חושב על משהו ומאוד רוצה אותו אז הוא יתגשם, וכו' וכו'. עוד לפני הוכו' הראשון הרגשתי את הפיוזים מתעופפים להם אחד אחד.

אני מתעב ניו אייג' ורוחניות בשקל. כל מיני מסלולים מהירים לאושר (תמורת תשלום, כמובן - על הספר/הרצאה/סדנה במדבר) שבאים להחליף את המציאות שהיא כאוס ועבודה קשה ומזל. מחשבה מייצרת מציאות הוא אחד המשפטים הכי מעצבנים ששמעתי.



מילא אני, ציניקן מעל גיל 18. הרעיון שזה מה שדוחפים לילדים בכיתה ד' לראש הוציא אותי מדעתי. נגה נלחצה. היא יודעת שזה לא ככה, ושצריך לעבוד ולהתאמץ כדי להשיג דברים, ושאני לא אגיד למנהלת כי היא לא רוצה שבכיתה יידעו שהיא אמרה. ניסיתי להרגיע אותה, אבל את המנהלת דווקא תפסתי לשיחה. זה לא ככה, היא אמרה. המורה הזו מלמדת תקשורת, היא דיברה איתם אולי על סרטים. היא לא גורו של העניין. אמרתי שאולי בתור מורה לתחום היא לא מתקשרת את הדברים נכון. המנהלת הבטיחה שתדבר איתה. רבאק, אם כבר סרטים יש את האזרח קיין, ביג, אלוהים יודע מה. לא דווקא הג'אנק הספציפי הזה.

אין לי בעיה עם רוחניות. אני גם מאמין שמצב נפשי משפיע על המצב הפיזי - חרדה הופכת את הגוף לפגיע יותר, מוטיבציה ורצון להצליח יעזרו להגשים מטרה. אבל כשמתחילים לדבר על ישויות, תקשור ושאר בולשיט שהוא בעצם אלוהים בגירסה מרודדת, זה מעצבן. אני מבין שאנשים צריכים לנסות ולייצר סדר מלאכותי בקיום הלא מתוסרט שלנו. אבל שלא יעשו את זה בבית הספר של הבת שלי.

התעללות בהורים 2: סוף דבר

אחרי שקיטרתי כאן על מסיבות סוף השנה שנדחסו ליום שישי אחד (וננזפתי שזה לא סקסי), הגיע הזמן לומר את האמת: לא היה כל כך נורא, בטח אל במקומות שציפיתי להם.

כלומר במקום שהמסיבה של תומר תהיה קצרה ולעניין ושל נגה ארוכה ומתישה, הרי שהמסיבה בגן נמרחה קצת יותר מדי, והאירוע רב הנפגעים של בית הספר דווקא היה חביב. לא ברור למה בגן החליטו למשוך את העניין לאורך שעתיים, אבל ניחא. מנגד, בכיתה של נגה ויתרו על עוד מופע מחול לטובת מעגל דרבוקות לילדים, שהותיר זמן למינגלינג ואוכל להורים (וכדורגל עם תומר). בנוסף, הילדים הריצו בסוף שיר ראפ שעיקרו שבחים וחנופה למורה, אבל ביצירתיות.

בסוף, כשאני והאמא של הצאצאים זינקנו על ההזדמנות הראשונה לעוף הביתה, תהיתי אם נגה מתבאסת מצמד ההורים המיזנטרופים שלה. אם היא מסתכלת על ההורים שתמיד נשארים באירועים האלה עד הסוף, מצטרפים בעצמם לתיפוף ושירה ושאר כאלה. אם לא מתחשק לה מדי פעם להחליף את צמד הציניקנים הגרושים שיש לה בצמד הבתים. התשובה כמובן: גם אם כן, יש לה בעיה, וחוצמזה יש לנו יתרונות אחרים. אני מניח לפחות.

אירועי סוף השנה, או התעללות מאורגנת בהורים

אני אקטר על זה כנראה גם בשנה הבאה, בדיוק כמו שקיטרתי בקודמת. מחר, שישי, סוף השבוע, יום מנוחה ורביצה, יש שתי מסיבות סיום. לתומר בבוקר בגן, לנגה אחרי הצהריים בפא(קינג)רק הירקון. הידד.

אם להסתמך על נסיון העבר, המסיבה של תומר תנוהל ביד רמה על ידי צוות הגן, תימשך כשעה כולל מופעי ילדים והקראת תודות לגננות (סינג'רו אותי לכתוב שתיים כאלה. חרוזים, בטח שבחרוזים). המסיבה של נגה לעומת זאת תוכתב על ידי הורים, חלקם (רק חלקם נו) אמני במה מתוסכלים (וחלקם סבבה אם במקרה מישהו מכם נקלע לפה), תימשך כיממה, ותגרום לי לרצות למות.

אני מקווה שאני טועה. ומקטר סתם, כרגיל. אבל משהו במסיבות האלה, ברגע שהן יוצאות מתחומי הגן, הופך למנופח, מוגזם וחסר שליטה. אני יכול להבין כשמדובר במסיבת סיום של התיכון, או אפילו של היסודי. אבל הילדה עולה לכיתה ה'. אפשר לציין את זה במסיבה של שעה אי שם במטווחי השלכת חוברת עבודה בלשון מבית הספר שלה, ולא לבצע סיכול ממוקד באחר הצהריים של יום שישי. אפשר גם לוותר על פירוטכניקה של 3 שעות שכוללת פיזוזים וריקודים ושאר מופעי וודביל.

דיווחים מהחזית, אם אחזור ממנה, בהמשך.

תומר מביא הביתה בחורה

היא זאת שניגשה אלי כשהגעתי לגן. "אפשר שתומר יבוא אלי או שאני אבוא אליו"? הנחתי שהוא יסרב. בכל זאת, בת. אבל הוא רק הנהן לאישור באדישות. שתבוא אליו.

בדרך הביתה הם רצו והשתוללו, כולל דחיפות ונגיעות. שמתי לב שהיא גבוהה ממנו בחצי ראש. בבית חתכתי להם אבטיח ועזבתי אותם לנפשם. נגה התבייתה על המחשב, תומר שלף לכבוד האורחת את כל היצע הפליימוביל-בובות שלו, ואני מצאתי את עצמי יושב וקורא ספר, נטול דאגות ותפקיד.

הם הסתדרו מעולה. יותר טוב ממה שקורה לרוב עם חברים בנים. נגה עשתה פרצוף של אחת שיודעת, וגם רוני השכנה שבאה לבקר הסתכלה ותהתה אם עדיף שנצא מהחדר וניתן לילד להריץ על החברה מהגן איזה תמרון או שניים של מקצוען.

הביקור נמשך 3 שעות ונרשם כהצלחה. היה מאוד מוזר לראות חברה בת בבית. לא זוכר שנגה הביאה אי פעם גברבר, כולל בגילה המתקדם של כמעט 10. בקיצור, גו תומר גו.

בני ערובה בקונצרט פסנתר

טוב הכותרת לא ממש הוגנת. אבל כבר כתבתי כאן על מופע המחול של נגה לסיום השנה, וקשה היה שלא להשוות, פחות משבוע אחרי, לקונצרט הסיום של החוג לפסנתר.

הורים יודעים את זה בכניסה לאירוע: אתה בא להיות בן ערובה. מה שמעניין אותך הוא הילד שלך. כשהוא טועה או מזייף זה רק מוסיף לו לוויית חן. כשהנודניק שניגן לפניו טועה, זה כי הוא זייפן, ומי נתן לו רשיון לקלידים. אתה שבוי במשך כל האירוע, בשביל חמש דקות התהילה של הילד הפרטי שלך. זה לא לגמרי מדויק: היה ילד אחד שבאמצע הנגינה ספק ידיים, השמיע נהמת זעם גרונית של תסכול, והמשיך לנגן, וזה היה מקסים. אבל בסך הכל חוץ מנגה, שיא הקונצרט היה מלחמת אגודלים עם תומר.

מה שגרם לי שוב להעריך את מה שעשו המורות למחול בסוזן דלל. הקהל מצא את עצמו אשכרה נהנה. גם כשהקטינים שפיזזו על הבמה לא היו שייכים לו בשום צורה. זה קונספט חדש שראוי לאמץ אותו: אירועי סוף שנה שההורים ממש נהנים מהם כמכלול. אפילו הורים ציניקנים מעצבנים כמוני.

בשבחי הפשיזם: מופע המחול של נגה

גם בשנה שעברה זה היה מעצבן: מופע סיום של חוג מחול לא אמור להפוך למסע אימים של חזרות מפרכות שנמתחות על שעות. הילדה בת 9. היא לא מתכננת עתיד מקצועי בתחום האוהד נהרין, היא רק רוצה לפזז קצת פעם בשבוע.

הלו"ז היה מטורף. חזרה של שעתיים ביום החוג, חזרה של 4 שעות(!) בצמד ימי שישי שלפני האירוע, שחרור מבית הספר ב-10.00 בבוקר ביום המופע (שמתחיל בפאקינג 17.30). רבאק.

אבל ההופעה היתה מעולה. אין אפס, שלל חזרות תחת משטר פרוסי נוקשה הניבו תוצאות. במקום 3 שעות מרוחות (כי כל קבוצת גיל וחוג צריכים את הזמן שלהם) קיבלנו שעה וקצת, הדוקות ומקסימות. הן אשכרה רקדו מצוין, הבנות, וגם שלושת נציגי המין שלי שרקדו ברייקדנס.

אני חושב שחלק מהסיפוק וההנאה של נגה מהעניין - והיו סיפוק והנאה - נבע מהמתח והחזרות שלפני. ממשהו שהוצג כאתגר גדול וחשוב, ממתח שנבנה. אם היו לוקחים את הכל באיזי, כי אלו רק ילדים וזה רק חוג, היא היתה מתאמצת ונלחצת פחות - אבל גם נהנית הרבה פחות. עניין של אופי, אני מניח, אבל מה שמשנה לי זה שהיא נהנתה. וגם אני.

המהפכה לא תשודר בטלוויזיה

באמת רק חצי מילה על איראן: זה נחמד שכל הפרשנים מסבירים שזה רק עניין של זמן עד שהמהומות יירגעו. רק שאין להם שמץ של מושג. כי בינינו, מישהו חשב שחומת ברלין תיפול יומיים לפני שהמוני מזרח ברלינאים הסתערו עליה? מישהו באמת יודע לחזות מהפכות וטלטלות שלטון?



ב"המזימה נגד אמריקה" של פיליפ רות הוא מגדיר את ההיסטוריה מצוין: המדע של הפיכת הכאוטי והלא ברור למשהו שלא היה יכול לקרות אחרת. למובן מאליו. קל נורא להסתכל אחורה ולהסביר את עליית חומייני או את קריסת מסך הברזל. רק שבזמן אמת לאף אחד לא היה באמת מושג.

עם כל הכבוד לראש המוסד ושאר שושואיסטים, אין לאף אחד מושג אם הסטודנטים יחטפו מכות ויחזרו הביתה, או שזו האדווה הראשונה בדרך לצונאמי שיחליף שם את השלטון. נחמד שאנחנו רוצים לעשות סדר ולדעת מה יקרה. רק שזה פשוט לא עובד.

למה נגה קוראת, למה אני

יש תקופות כאלה. אין לך זמן/סבלנות/חשק לספר. בעצם זמן הוא לא פקטור, אם היית רוצה – היה. כשאתה כבר לוקח ספר ליד משהו לא מתחבר.

לפעמים אני רוצה לקרוא ספר חשוב. ספר עם ערך, משהו שיספק לתאים האפורים בעיטה הגונה במושב המכנסיים. בתקופות אחרות אני רוצה את ההפך. אני מחפש אסקפיזם נטו, ספר שלא ידרוש מאמץ והשקעה, אלא יענג מהעמוד הראשון. לא, זה לא חייב להיות מנוגד, אבל זה גם לא כזה נפוץ.

כששאלתי את נגה למה היא קוראת היא לא חשבה יותר מדי. "כי זה להיכנס לעולמות אחרים בלי לצאת מהמיטה, רק להחזיק ספר", היא אמרה. ואז הוסיפה: "ולפעמים כואבות הידיים". שאלתי למה דווקא ספר. למה לא סרט או טלוויזיה. "כי בספר אפשר לדמיין יותר. בספר בלי תמונות אתה יכול לדמיין בדיוק איך הדברים נראים, כמו שאתה רוצה".

סיפרתי לה על ההתלבטות שלי. אם אני קורא רק כי אני רוצה שיספרו לי סיפור, בשביל ההנאה, בשביל הבריחה מהמציאות. או שאולי ספרים מלמדים משהו. היא גלגלה עיניים – אלופת המזרח התיכון בגלגול עיניים, באמת. אמרתי שלא לימודים כאלה, לא כמו בבית ספר. דברים שאתה לומד על עצמך, דברים שגורמים לך לחשוב. היא הנהנה. "אז כנראה בגלל זה", היא אמרה. אולי. אבל כרגע – כרגע בא לי ספר מתח-פשע טוב. לא מובי דיק בתרגום החדש, לא קלאסיקניים רוסיים, עזבו אותי. אני רוצה שמישהו יספר לי סיפור טוב, וזהו.

תומר הסקייטר - עכשיו הסרט

טוב יש גבול לאחזקת הגאווה האבהית עמוק בפנים. הנה זה, מונצח. נגה (כישרון טבעי, שימו לב לתנועות המצלמה) מביימת, תומר מבצע את הפעלולים של עצמו. סרט קיץ.

חינוך מוזיקלי משובח לילדכם - איך לעזאזל עושים את זה

"דווקא שיר טוב". הנה סיבה לנחת. הילדה מרוצה, ולא סתם מרוצה - משיר של ניל יאנג, אחד מהשירים שאני הכי אוהב.

חינוך מוזיקלי לילדים זה עניין חשוב. השאלה איך עושים את זה. חבר סיפר לי שבילדותו אביו הלעיט אותו במנות גדושות של יצירות קלאסיות. מוצארט, באך ואופרות לקינוח. התוצאה: התמכרות לרוק מתקדם, אקט בנאלי של מרידה בהורים. אצלי בבית שמעו גבעטרון ושאר כאלה, וגם אני ברחתי רחוק למוזיקה שאמא שלי הגדירה כ"רעש, ולמה הוא צועק". מה זה אומר? ללכת על הפוך על הפוך? להשמיע בכוונה את ההפך ממה שהיינו רוצים?

לא בהכרח. חברה טובה סיפרה שאבא שלה השמיע לה את קרידנס קלירווטר ריבייבל. חבר בצבא הגיע יום אחד עם דיסק חדש, שאמא שלו הביאה לו ואמרה לו שהוא חייב לשמוע. זה היה בלאד-שוגר-סקס-מג'יק של הצ'ילי פפרס.

השיר של ניל יאנג היה האחרון בדיסק שהוכן בחופזה לנסיעה. העריכה המוזיקלית היתה מחושבת, למרות הדדליין: בתחילתו שירים שהילדים מכירים, או לפחות של אמנים שהם מכירים ומחבבים, כמו הקספרים ודני סנדרסון. בהמשך מעבר לדברים קצת יותר בשבילי, בהנחה שהם יירדמו. כאמור, הם לא. ונגה דווקא חיבבה. חוץ מזה בארוחות הערב המשותפות יש מוזיקה ברקע: ביטלס, קצת פאנק וסול וכו'. זה עובד חלקית. שניהם אוהבים חלק גדול מהדברים, ומנגד נגה מתחילה להיתפס עכשיו לבריטני ספירס.

מסקנה? קצת כמו ספרים, זה לא מה שאתה מנסה להעביר להם במודע, זה מה שאתה שומע וקורא. או שהם יתחברו לזה, או שלא. בינתיים הם מחבבים את ניל יאנג. מה רע.

תומר והסקייטבורד שלו

יש משהו מדהים בלהסתכל על הילד מבצע משהו שהוא לא יכול, לעניות דעתך, לעשות. כשנגה היתה קטנה היא ניסתה לטפס על סולם בגינה. התחלתי לומר משהו נוסח "זה לא קצת גדול בשבילך" ובאמצע המשפט היא הצליחה, איכשהו, להרים את עצמה למעלה. מאז אני מנסה לסתום את הפה ולהסתכל מהצד.

בשבת נכנסנו לחניון שליד הבית. נגה על רולרבליידס, אני ותומר עם מגיני מרפקים וברכיים, ואח של רוני על תקן מדריך עם סקייטבורד ביד. החניון היה ריק ושקט, תחושה של מאחורי הקלעים של המציאות. אחרי כמה הסברים התחלנו לנסות ולנסוע על הלוח עם הגלגלים. קצת אני, הרבה תומר.



הילד נמרח על רצפת החניון בשלל נפילות מרהיבות שגרמו לי להתכווץ. זה לא הזיז לו. הוא זינק מייד חזרה על הרגליים ואל הקרש. מהר מאוד הוא כבר הצליח לנסוע קדימה, עומד עם ידיים פשוטות לצדדים, מביט קדימה, פוזה של מקצוען. זה היה מרהיב. הייתי מאושר וגאה.

אחר כך בבית אמרתי לו שהוא היה מעולה. והוא, באדיבות מפוקפקת של מנצחים, אמר לי שהוא היה הרבה יותר טוב ממני, ושהוא מקווה שאני אשתפר. חוצפן. היה מגניב.

העובד הראשון שפיטרתי, והילד שפיטר אותי

אני חושב שהוא היה הראשון. ההתחלה לא הסגירה כלום. הוא הגיע לראיון עבודה ועשה רושם מצוין. רזומה מרשים, בחור אינטליגנטי, הכל סבבה אגוזים. לקחתי אותו כעורך חדשות, תפקיד אחראי למדי שבין היתר מצריך התייצבות בשמונה בבוקר. כבר בשבוע הראשון הוא איחר. בשעה וחצי.

אני שונא שמאחרים לי. זה תמיד מתפרש אצלי כזלזול, כעלבון. למדתי לקבל את זה בערך אצל חברים קרובים שלוקים בנטייה. אבל זה לא פשוט לי. כשזה עובד, וכשמדובר בשעה וחצי, זו אופרה אחרת.

הזמנתי אותו לשיחה. הוא הסביר לי שיש לו בעיית קימה. הוא אמר את זה באותו טון שבו מישהו מספר על הבעיה שלו עם אלכוהול. אמרתי לו שזה באמת נחמד, אבל אין מצב שזה קורה שוב. מצידי שיכוון 17 שעונים מעוררים, ויגיע. הבהרתי לו שהחודש הקרוב הוא חודש ניסיון, ואין בו מקום לאיחורים. ואכן, כבר בשבועיים שאחרי נרשמו עוד שניים כאלה, גם הם בסדר גודל של חצי שעה ומעלה. הוא מאוד הופתע כשהסברתי לו שהוא לא ממשיך לעבוד איתנו.

העיסוק בלהיות בוס גרם לי לא פעם למלמל בייאוש אחרי עוד קרב אבוד עם הילדים "אתם מפוטרים". לא חשבתי שהם שמים לב, עד שיום אחד בעטתי בכדור של תומר, שהיה אז קטן וקצת מאותגר הגיית חולם ושורוק. הוא הגיב בזעם: "לא לבעוט! אתה מופוטר!". מאז אני משתדל למלמל ולפטר כמה שפחות. בהצלחה חלקית.

אחר הצהריים של גברים

אתמול, ככה פתאום, מצאנו אני ותומר את עצמנו לבד. המנומשת (שעוד תרד עלי בגלל הפוסט הזה) לקחה את נגה לסיבוב בנות, ואנחנו קיבלנו קצת זמן איכות פתאומי.

אחרי שתומר סירב לבירה בים, הלכנו על מיץ בדרך הביתה, משחק פלייסטיישן סוער וקצת מכות בצחוק ושיחות על החיים תוך כדי. ואז נהיינו רעבים.

מכיוון שקיבלנו דיווח בזמן אמת על כך שנגה מקבלת המבורגר, לגמד התחשק גם. הלכנו למקום חדש שפתחו ליד הבית. באבל. צ'יפס מעולה. אחרי עוד ביס מלא קטשופ ומיונז תומר הסתובב אלי, במבט רציני ואמר: "אתה יודע, כיף להסתובב איתך". וזהו. אני את שלי עשיתי.

יום הולדת לתומר - מה קונים

יש עוד חודשיים, שלא תבינו לא נכון, אבל זה לא מפריע לגמד לתכנן. בערך יומיים אחרי יום ההולדת הוא כבר מכין את רשימת המתנות לאירוע הבא, רשימה שתשתנה ותתעדכן אינספור פעמים במהלך השנה.

ועכשיו זה תכף כאן. ויותר מזה: בגלל שהפראייר הקטן אירגן לעצמו יומולדת בחופש הגדול כשהגיח לעולם שבועיים לפני התאריך המיועד, חוגגים לו בגן ביוני, יחד עם עוד כמה ילדים. סיבה טובה לחלק הוראות רכש למקורבים. "אתה יכול לקנות לי או רובוטריק, או רולרבליידס", פסק הזאטוט. וואלה יופי.

כמו אחותו בגילו, לילד אין עדיין שום מודעות כלכלית. לפני כמה שנים מצאתי את עצמי עומד עם נגה בחנות צעצועים יוקרתית להפליא בנווה צדק. הילדה עמדה והתלבטה בין בובת פיה שעלתה 39 שקלים, לבין טירה נאה למדי שעלתה קצת יותר מ-600. מבחינתה היתה כאן התלבטות אמיתית בין שתי אופציות זהות באטרקטיביותן. באיזשהו שלב המתח שבר אותי. אמרתי לה בעדינות שהטירה זה בעייתי, אבל היא יכולה לבחור שתיים-שלוש בובות. הילדה היתה באקסטזה. שתיים-שלוש מתנות במקום אחת! איזה דיל.

גם היום, אני יכול לבחור. רולרבליידס במאות שקלים, רובוטריק בפחות ממאה. הערך הכספי עוד לא משחק תפקיד. לא לעוד הרבה זמן, הילד בסוף התקופה. אבל בינתיים יש משהו מאוד מתוק, נעים וכלכלי בנאיביות הזו.

אני יורד מן החוטים

(לא קשור לילדים. לא ממש).

אני יודע שאלו חדשות ישנות, ושיש אנשים שחיים ככה כבר כמה שנים – אבל אני התוודעתי לחיים בעתיד רק עכשיו. והם נפלאים.

לפני לא הרבה זמן שדרגתי את מהירות האינטרנט, ועל הדרך ארגנתי גם מודם שהוא גם ראוטר. כלומר בקיצור, ארגנתי רשת אלחוטית. ואז נחתי. ואז גיליתי כמה דברים מעניינים.

קודם כל הפלייסטיישן 3 שיושבת בסלון. היא מתחברת לרשת האלחוטית, בקלות. את זה כבר ידעתי. אבל היא גם יודעת לפשפש במחשב שלי, בעזרת התוכנה הנכונה, ולשלוף ממנו תמונות, מוזיקה ווידאו. בשורה התחתונה: מצאתי את עצמי יושב ורואה את אבודים בלי לצרוב, להעביר כבלים או לנעוץ דיסק און קי בחריץ הנכון. הכל באוויר.

זה לא נגמר שם. האייפון שלי מדבר אלחוטית גם, ועכשיו בכל פעם שאני במקום שבו יש רשת כזו, אני יכול לשלוף כל שיר שיושב על המחשב שלי. האייפון יודע לחפש במחשב, או להראות לי את כל המוסיקה שצבורה בו לפי אמן, אלבום וכו'.

והעניין הוא שזה עובד. בלי זמני המתנה, בלי קרטועים ושיהוקים. חלק. פתאום אתה מבין שככה זה צריך להיות. בלי דיסקים ושאר דברים מפלסטיק, בלי ברדק ובזבוז זמן. הכל באוויר. אני מניח שבעוד כמה שנים זה ייראה מגוחך, כמו הפקס או מדפסת סיכות. שלנגה ותומר זה ייראה סטנדרטי, אפילו מיושן. אבל כרגע זה נראה לי שיא החידוש, ואני מת על זה.

משעמם, יחסית

"משעמם לי".

אני מסתכל מסביב. הדירה לא גדולה. יש טלוויזיה עם לפחות 4 ערוצים יעודיים לילדה. ועם יס מקס מפוצץ מסדרות דביליות של ערוץ דיסני. וסרטי די.וי.די.

יש פלייסטיישן עם המון משחקים. יש לה 4 ספרים שעוד לא נקראו מהספרייה. יש צעצועים. יש מחשב, עם אתרי ילדים ובמיוחד האתר של וובקינז, ויש לה משחקי מחשב - למשל ההרחבה האחרונה לסימס שהגיעה עם הדוד שלה מאמריקה.

והיא יכולה כמובן לצייר או משהו.

ויש את האייפון עם משחקים חדשים ומגניבים שהורדתי, ואת נגן המוזיקה הדיגיטלי שלה. עמוס שירים.

אבל משעמם לה.

אני לא מתאפק ותוהה בקול רם איך זה הגיוני, כשאני גדלתי בלי מחשב או פלייסטיישן, עם ערוץ טלוויזיה אחד, ודי מצ'וקמק.

נגה לא ממצמצת אפילו לפני שהיא עונה. "אתה פשוט היית רגיל".

צודקת

ציונים, גאווה ודעה קדומה (ולמה זה בסדר כשזה הילד שלי)

תומר התקבל לבית הספר לטבע.

ניסיתי להבין למה זה מילא אותי כזו גאווה. הילד תותח, אמרו שקשה להתקבל, הסבירו שיש העדפה לבנות, והוא נכנס. זה כל כך משנה? אני הרי לא באמת חושב שבתי הספר כל כך שונים, אני טוען שזה קשור בעיקר למורה שהוא ייפול עליה, להרכב חברים בכיתה. והכי חשוב: אני יודע שהוא ילד מעולה, אני לא אמור להתלהב כל כך מאישורים מבחוץ.

אבל ברור שאני כן. משלל סיבות מובנות ודפקטים אנושיים בסיסיים. כי תמיד נעים לקבל גושפנקא לזה שהילד שלך טוב יותר. זה גם משליך עליך, לא? משהו בחינוך או בגנטיקה (במקרה שלי, ובענייני מדע, אני חושד שאני לא אחראי ישיר, זה קפץ דור).

יש משהו מרגיז בהישגיות שכופים על הילדים. מבחני קבלה לכיתה א', מבחנים בכלל. הבעיה היא שקצת קשה לזכור את זה כשהילדים שלך נמצאים בצד הנכון של המסילה הספציפית הזו. אני זוכר איך עמדתי והקשבתי להורים שמקטרים על למה מכניסים את העניין הזה של ציונים כבר בכיתה ב'. והסכמתי איתם עקרונית, אבל הם דיברו על מבחן שנגה קיבלה בו תשעים ומשהו. כך שלא כל כך הצלחתי להתחבר.

אני אומר לעצמי שזה באמת בית ספר שאמור להיות טוב יותר, ושהוא יוכל לעסוק שם בכל הדברים המשונים האלה שמעניינים אותו. מדע וטבע וכל זה. אבל השמחה שהרגשתי היום לא באמת נבעה מזה. התערבבו שם קצת אגו, והרבה גאווה אבהית ראשונית, אולי קצת פרימיטיבית.

ובעצם מה אכפת לי. כבר הבנתי שרציונל ואבהות לא כל כך מסתדרים. אז אני אעזוב את זה. הילד תותח, וזהו.

הבריחה הגדולה

"הוא, הוא והוא!", אמרה הילדה הג'ינג'ית הרזה בהחלטיות. "הם לקחו את הסרטים מהארון. והוא והוא" (אצבע מורה על תומר) קראו לי סתומה!".



אני עומד בכניסה לגן. תומר יושב, מבט נזוף, הגננה עומדת מולו, הילדה הג'ינג'ית ביניהם. "לא נכון, לא אמרתי", הוא טוען. הגננת מתלבטת. היא רואה אותי, הילדה הנודניקית עומדת שם ודורשת צדק, והגננת לא יודעת מה לעשות. "אולי תאמר סליחה", היא אומרת לתומר. הוא אומר אוטומטית, בלי להתכוון לזה באמת. הילדה לא מוותרת, הגננת מהססת רגע. קצת קשה להיות תקיפה כלפי העבריין לכאורה כשאבא שלו עומד שם ליד.

אני מושיט יד קדימה, היא נראית לי ארוכה מהרגיל. היא עוברת מעל הג'ינג'ית, בין הגננת לתומר. "בוא גמד", אני אומר לו "הולכים". הוא אוחז את היד, אני מושך אותו אלי, מרים אותו. "בוא נברח מכאן". הוא מכניס את הראש שלו לשקע הצוואר שלי, בוכה. נעלב מחוסר הצדק. הוא לא מבין מה הילדה רוצה ממנו. בדרך חזרה אנחנו מנסים לנחש איך קוראים למעצבנת, וממציאים חרוזים מעליבים לשמות פוטנציאליים. אני שמח שהגעתי בדיוק בזמן.

תומר והקריירה של ציפי לבני

לילד היתה בקשה לשיר.

נסענו לחולון, למוזיאון הקומיקס, במסגרת הניסיון לעבור את יום שבת במינימום נפגעים. במערכת היה הדיסק של גזוז, שלא ממש יוצא ממנה בנסיעות בחודשים האחרונים. הילדים מתים עליהם.

ותומר רצה לשמוע את השיר האהוב עליו. "אבא", הוא ביקש מהמושב האחורי, "תשים את ציפי לבני מחולון". לקח לי קצת זמן להירגע. זה היה מצחיק, ומסוג הדברים המצחיקים שהופכים נדירים מיום ליום. הילד נמצא כבר בסוף השלב הזה, המתוק להפליא עם שיבושי לשון חינניים ולחיים שמנמנות. פעם זה היה נפוץ. הוא קרה לברווז של דיסני "דונה קלאק", מה שנשמע כמו גירסת הדראג של הדמות. כשסיפרנו את "אבא שלי" הוא היה מכריז למראה ציור החיה בספר "היפוטוטם!", ובלא מעט ערבים הוא ביקש שנספר את ארץ יצורי הפרק.

אבל זה נגמר. לפני שבוע-שבועיים הוא עוד ביקש לאכול סשק, אבל זו היתה פליטת פה. טעות. תם עידן. נשארתי עם ציפי לבני.

ושתי מילים על השיר: תקשיבו למילים. דני סנדרסון אולי איש מוכשר להפליא, אבל השיר הזה שוביניסטי ושמרני ברמות קשות. ציפי מחולון שמעזה לצאת לחו"ל, ולחפש קצת ריגושים ועצמאות, ומסיימת "בת עשרים וכבר בלויה". ולמי שלא הבין מה קורה לילדים סוררים כאלה: "עכשיו היא מסתובבת, בחולון עובדת, צומת פה וצומת שם". מקווה שהילדים שלי מקשיבים יותר למילים של אמא ודני, ופחות למסר הזה.

מה הבאת לי?

פעם חשבתי שאנשים שמבקשים ממך להביא להם משהו מחו"ל נוקמים בך את נקמת הישארותם בארץ. במקרה של אחי אני די בטוח שזה לא נכון, ובכל זאת הוא אירגן לי רכישה וסחיבה של מערכת קולנוע ביתי בדיוטי פרי. יופי.

הילדים זה סיפור אחר: בשבילם חו"ל היא ארץ קסומה, חד גונית פחות או יותר, ממנה מגיעים המון צעצועים. אבל מה לעשות ובברלין, בירת גרמניה האחרת, לא מאמינים כנראה בצעצועים. בכל מקרה לא מצאתי שם מבחר גדול במיוחד. מה שכן גיליתי שם, כן, בפעם הראשונה - זה את h&m.

אני יודע שמדובר במותג מגה-ידוע. אני שומע את זה כבר שנים. אבל מה לעשות שעד שהמנומשת גררה אותי פנימה לסניף בעיר הגסטאפו, מעולם לא דרכתי בסניף של הרשת קודם לכן.

וחבל. יש שם אחלה בגדים לילדים. ומילא נגה, שכבר בגיל שבו שמלה נאה יכולה להיחשב כמתנה מספקת. אבל תומר - לתומר מצאתי פנינים דוגמת כובע באטמן מגניב, גופיית ספיידרמן משובחת, והשיא: חולצה של מלחמת הכוכבים. טוב יותר מבובה של רובוטריק נאצי.

כי מילא גיבורי על למיניהם, חולצות ממותגות כאלה יש בארץ בכל חנות. אבל מלחמת הכוכבים, קודש הקודשים, ערש התרבות הפופולרית שלי, במידות לגילאי 6-7 - את זה עוד לא ראיתי. האפשרות להלביש את הילד דווקא במושא ההערצה שלי אי שם כמעט בגילו, מילאה אותי אושר.

הבוקר הוא הלך לגן בגאווה עם יודה על החזה. למי שזה לא אומר כלום - ובכן, לא תבינו. אני התרגשתי להפליא. מורשת זה חשוב.

אירוח בחדר מיון, תנאים בסיסיים

הגננת של הננס קלטה כנראה את המבט המבוהל שלי, ומיהרה להרגיע. "זה נראה הרבה יותר גרוע ממה שזה".

לידה, על הספסל בחצר של הגן, ישב ילד קטן עם פרצוף שנראה כמו איש אלקעידה אחרי מפגש עם הסי.איי.אי בעידן טרום אובמה. הפצע/חבורה/שפשוף התחיל אי שם בין העיניים, וירד והתפשט על כל האף. הזוהר הצהוב של הפולידין לא הוסיף לזה שום דבר.

ילדים חוטפים מכות, משלל סוגים ומינים. אין מנוס. הפרצוף הצהבהב-סגלגל של הגמד הזכיר לי את האירוע הטראומתי משנה שעברה. בוקר יום חול, טלפון מהגן, הילד פתח את הגבה. הימנית, אגב. עפתי מהעבודה והגעתי לקומפלקס הכיתות שבו הוא מתחנך. השומר בשער ניסה להרגיע אותי, אבל הפרצוף המוכה של הגמד עשה לי רע. תוצאה של מפגש עם פינה של משטח עץ בחצר. רצנו לרופאה, כדי לקבל הפניה למיון. ביקשתי ממנה שתעיף מבט בגב שלו - אמא שלו התלוננה שיש לו עקיצות משונות שם. אבעבועות רוח, פסקה ד"ר הרמן, 10 ימים בבית.

בחדר המיון חיכינו בבידוד מזהיר. ישבנו שעתיים עד שהרופא הגיע והדביק לתומר את הגבה במין דבק נגרים תוך 3 דקות. וזהו.

הפעם לא נפתח ולא נשבר כלום. הילד פגש באדמה אחרי ניסיון לא מוצלח לבצע משהו על סקייטבורד. לא מצריך חדר מיון או ניתוח פלסטי שיקומי. מה שלא היה ברור זה למה לעזאזל הגננת לא התקשרה אלי, להכין אותי לקראת התמונות הקשות. העניין עם ילדים הוא שליטה, או יותר נכון האובדן המהיר שלה ככל שהם גדלים ונהיים עצמאיים. להגיע לגן ולגלות שהילד עבר אירוע מעצב אף שכזה, מערער את היציבות והביטחון הגם ככה לא משהו שלי. בגלל זה, למחרת, אמרתי לגננת שהיום אני רוצה אותו חזרה באותו מצב שבו הוא נמסר. קצת שקט נפשי, לעזאזל.