שברון לב קטן, משהו יומיומי

ההסעה הגיעה אחרי המתנה מורטת עצבים. שונא את ההסעות לבית הספר של תומר. עד השנה הייתי מגיע לגן, מוצא אותו בחצר, לוקח אותו הביתה. היד שלו בידי, מה כבר יכול לקרות. ועכשיו? כמעט 40 דקות במיניבוס, בלעדי. עוד פסיעה לכיוון אבדן השליטה בכל הנוגע לילדים. ואני שונא חוסר שליטה.

והנה המיניבוס לוקח את הפנייה סוף סוף, נעצר ליד, ותומר יוצא החוצה, מטפס על הידיים שלי ומתחיל לבכות. יש כל מיני ז'אנרים של בכי, הורים כבר מכירים את זה. תומר מתייפח עכשיו. בכי שאי אפשר לעצור, בכי מר. שם את הראש על הכתף שלי ובוכה.

הדקה שעוברת עד שהוא נרגע ארוכה-ארוכה, וההספק שלי בה מרשים. אני רוצה לטלטל אותו ושיגיד לי כבר מה קרה, כי שלל התרחישים שעוברים לי בראש גורמים לי לקשיי נשימה. כל סיפורי הזוועה על התעללויות שמופיעים בעמודים האמצעיים של העיתון צפים ועולים, כל החרדות שכל הורה מחזיק בהיכון בראש. אני יודע שאני צריך לתת לו להירגע, ורק לחבק, אבל זה קשה.

כשהוא נרגע קצת הוא מסביר שהנהג נסע היום בדרך אחרת, שהוא לא הכיר. אם זו היתה אחותו, אסטרונאוטית כמו אבא, היא לא היתה מבחינה. תומר נתקף חרדה, אבל התבייש כנראה לשאול. כשירד בתחנה וראה אותי, החרדה פרצה החוצה והשאירה כתם מלוח ורטוב על החולצה שלי.

וזהו. הרגשתי הקלה מטורפת, הרגשתי איך הלב שלי נשבר למחשבה עליו, מכווץ בכיסא, חושש שהוא בדרך לאיבוד. עוד יום עבר.