העיתונים התמלאו במאמרי דעות וראיונות בעקבות הטרגדיה של משפחת רמון, ואם יש משהו שמרתיח אותי בכל העניין, זו הלגיטימציה: הם בני 18, הם כבר בוגרים מספיק להחליט בעצמם.
הם לא. כל העניין הזה, של הצורך בחתימת אם שכולה כדי לאפשר לבנה לשרת בקרבי, הוא ציני ואכזרי. אני בטוח שהוא נולד מתוך כוונה טובה, כמו גם מתוך המנטליות הצבאית של מדינה שחיה על חרבה. אבל כוונות טובות כידוע לא בהכרח מובילות למקומות מוצלחים.
בני 18 אינם בוגרים אחראיים. אם הם היו כאלה, לא היו מגייסים אותם לצבא. זה גיל אידיאלי לחיול: צעירים, תמימים ומתלהבים. חומר מצוין למדים. אני מבין את הכורח הזה במדינה כמו שלנו, ומקבל אותו. אבל לא כשזה מגיע למשפחות שכולות.
ילד בן 18 לא מסוגל להבין את הכאב והחרדה של אם שכולה. הוא אפילו לא מסוגל להבין דאגה וחרדה של הורים רגילים. הוא שומע את החברים שלו, את המורים, את המדריכים בסדנת הגדנ"ע. הוא לא ישמע את חריקות קפיצי המזרון כשאמא שלו לא תישן שלוש שנים.
אבי נהרג במלחמת יום כיפור. הוא היה בן יחיד. אמא שלו חתמה, בטח חתמה - הוא לא היה מוכן לשמוע על שירות לא קרבי. הפרופיל הקלאסי של פעם: ילד שעלה לארץ בגיל 10, מאירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, ורצה להיות יותר צבר מצבר. סבתא שלי נרדפה על ידי החתימה הזו עד יום מותה. כשהגעתי לגיל 18 חתימה לא היתה אופציה בכלל. אבל רק היום, כשאני אב לילדים, אני באמת מבין למה.
אמי התחתנה שוב, ונולדו לה ילדים. אחד מהם גויס לקרבי, למרות תחנוניה. החוק היבש לא נרטב גם מדמעות אלמנה: הוא לא היה בן יחיד, וטכנית גם לא בן למשפחה שכולה. יש דברים שאי אפשר להימלט מהם במדינה הזו. אבל את נושא הבנים למשפחות שכולות אפשר לפתור: לוותר על החתימה, להפסיק להעמיד פנים שילד בן 18 באמת מבין משהו, ולא לגייס יתומי צה"ל לקרבי. עדיין יישאר במדינה הזו מספיק אבל וטרגדיות לכולם. על האבל המסוים הזה אפשר לוותר.
הם לא. כל העניין הזה, של הצורך בחתימת אם שכולה כדי לאפשר לבנה לשרת בקרבי, הוא ציני ואכזרי. אני בטוח שהוא נולד מתוך כוונה טובה, כמו גם מתוך המנטליות הצבאית של מדינה שחיה על חרבה. אבל כוונות טובות כידוע לא בהכרח מובילות למקומות מוצלחים.
בני 18 אינם בוגרים אחראיים. אם הם היו כאלה, לא היו מגייסים אותם לצבא. זה גיל אידיאלי לחיול: צעירים, תמימים ומתלהבים. חומר מצוין למדים. אני מבין את הכורח הזה במדינה כמו שלנו, ומקבל אותו. אבל לא כשזה מגיע למשפחות שכולות.
ילד בן 18 לא מסוגל להבין את הכאב והחרדה של אם שכולה. הוא אפילו לא מסוגל להבין דאגה וחרדה של הורים רגילים. הוא שומע את החברים שלו, את המורים, את המדריכים בסדנת הגדנ"ע. הוא לא ישמע את חריקות קפיצי המזרון כשאמא שלו לא תישן שלוש שנים.
אבי נהרג במלחמת יום כיפור. הוא היה בן יחיד. אמא שלו חתמה, בטח חתמה - הוא לא היה מוכן לשמוע על שירות לא קרבי. הפרופיל הקלאסי של פעם: ילד שעלה לארץ בגיל 10, מאירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, ורצה להיות יותר צבר מצבר. סבתא שלי נרדפה על ידי החתימה הזו עד יום מותה. כשהגעתי לגיל 18 חתימה לא היתה אופציה בכלל. אבל רק היום, כשאני אב לילדים, אני באמת מבין למה.
אמי התחתנה שוב, ונולדו לה ילדים. אחד מהם גויס לקרבי, למרות תחנוניה. החוק היבש לא נרטב גם מדמעות אלמנה: הוא לא היה בן יחיד, וטכנית גם לא בן למשפחה שכולה. יש דברים שאי אפשר להימלט מהם במדינה הזו. אבל את נושא הבנים למשפחות שכולות אפשר לפתור: לוותר על החתימה, להפסיק להעמיד פנים שילד בן 18 באמת מבין משהו, ולא לגייס יתומי צה"ל לקרבי. עדיין יישאר במדינה הזו מספיק אבל וטרגדיות לכולם. על האבל המסוים הזה אפשר לוותר.
רשומות
והנעם, נעם, נעם :) מה נשמע?
השבמחקאני חצי מסכים - מסכים שבגיל 18 אתה לא מספיק בוגר כדי להחליט אם ללכת לקרבי אם באת ממשפחה שכולה. אבל בכל כלל יש יוצא מן הכלל. מסתבר, לדוגמא, שאתה מספיק בוגר בגיל 18 בשביל להחליט שלא מתאים לך לשרת בכלל, בלי קשר לרקע המשפחתי שלך.
בנוסף, ידוע שלקורס טיס ניתן להתנדב גם בגיל 21 או אפילו יותר אם אתה עדיין משרת בצבא. האם גם על בחור בן 22 יש לאסור להתנדב בגלל שהוא ממשפחה שכולה? הוא מספיק בוגר בשביל להחליט לעצמו ולקחת בחשבון יותר פרמטרים מאשר יכל לקחת בחשבון כשהיה בן 18... בקיצור, התמונה לא כזו פשוטה.
נעם,
השבמחקחד וחלק - מסכים עם כל מילה.
לניב - תיקון קל, התגייסתי ושרתתי. הקבלה שלי של העניין נבעה בעיקר ממה שעבר על סבתי, לפני שנפטרה.
השבמחקנעם - לא התכוונתי להגיד שאתה ספציפית לא שירתת, נתתי דוגמא כללית להחלטה שבן 18 יכול לקבל על דעת עצמו וללא הסכמת הוריו - לא להתגייס בכלל. החלטה שיש לה משמעות הרבה יותר כבדה להמשך החיים. הרי אם הוריך חתמו לך על קרבי ושרדת את השירות (עם כל העצב במשפט הזה), אין לזה יותר מדי השפעה על המשך חייך לעומת בחירה של לא לשרת בכלל.
השבמחקאני מכיר לא מעט אנשים מסביבתי הקרובה שמאאאאאד מתחרטים על כך שבגיל 18 היו מספיק דבילים ולא מספיק בוגרים והחליטו לא להתגייס, והצבא לא דרש מהוריהם הסכמה לכך.
קראתי והסכמתי, אבל אני רוצה להוסיף עוד משהו:
השבמחקהעברת האחריות של צה"ל אל המשפחות היא שילוב של ציניות, צביעות ופחדנות: אם צה"ל הוא הגוף שבמסגרתו איבד מישהו את חייו, צריכה להתקבל החלטה גורפת לפיה בני משפחתו של אותו חלל לא ישרתו בתפקיד מסכן חיים. חד, חלק ופשוט.
זו צריכה להיות חובתו המוסרית של צה"ל כלפי משפחת החלל- ההבנה שטרגדיה אחת שבאחריות צה"ל מספיקה למשפחה.
וההחלטה הזאת צריכה להיות עמידה בפני המוטיבציה של המתגייס, והעובדה שהוא בוגר (בן 18, או בן 28), ומוכנות האמא, וכל מיני טלנובלות בגרוש על רצונו-של-הבן-להשלים-את-מה-שאבא-לא-הספיק.
החלטה כזו תזכיר לנו שצה"ל הוא גוף שנועד לשמור על חיינו במדינה הזאת, ולא המקום שמייצר ריגושים תקשורתיים למוספי חג, או יותר גרוע- דרמה קורעת לב בהמשכים.
אני אמא לבן יחיד שכאשר הוא התגייס לצבא לא עלה על הפרק עניין של חתימה... לאחר חצי שנה של שרות ובסיום קורס המכ"ים הוא החליט שהוא רוצה להיות קרבי. הלחץ שהופעל עלי היה כבד. אין לתאר. בסוף חתמתי. זה שלא יצא מזה כלום זה לא חשוב. אבל חתמתי. ואני אומרת ,לא צריך לתת להורים את האופציה להחליט גם במקרה של בן יחיד ועל אחת כמה וכמה במקרה של משפחה שכולה.
השבמחקיש לך בלוג מעניין .פזית