לא, לא קשור לטרנטינו החדש.
הנה התיזה: תרבות פופ מלמדת הרבה יותר על הלכי רוחות הזמן, תפיסות ובכלל, מאשר תרבות גבוהה. ואני אנמק ואפרט.
ראיתי שני סרטים בזמן האחרון, די.וי.די, להעביר את הזמן. בידור נטו. נתחיל בראשון ip man (לא איי.פי של מחשב, תרגיעו) הוא סרט קונג פו. אני מחבב את הז'אנר. בתפקיד הראשי - דוני ין, שחקן נחמד ואיש שיודע לפרק את הצורה לברנשים באופן מעורר הערכה. אולי אתם זוכרים אותו מ"גיבור". בסרט הזה ין הוא מאסטר קונג פו סיני בשנות ה-30 של המאה הקודמת. הוא מעביר את חייו בשלווה, בשתיית תה ובמכות מדויקות לעצם הבריח, עד שהיפנים פולשים לסין ב-1937.
המאסטר נאלץ לעבוד כאחד האדם, ולאכול הרבה פחות אורז. לאט לאט הוא משתף פעולה עם הכוחות המתנגדים לכיבוש, עד לשיא הסרט - קרב ראווה מול גנרל יפני. המון אגרופים, מרפקים ובעיטות. הסוף. ואז עולות הכתוביות: ב-1945 נכנעה יפן ללא תנאי, ומלחמת סין-יפן התסיימה. זהו.
הסתיימה? מה עם פרל הרבור, הירושימה ונגסקי, היטלר, נאצים, משהו? לא כאן. מדובר בסרט מ-2008, שזכה להצלחה נאה מאוד בהונג קונג, בה נעשה. מדובר גם בייצוג של מה שמעניין את הקהל שלו, ומה שתואם את תפיסת ההיסטוריה והתרבות שלו. זה מרתק.
הלאה. the hurt locker הוא סיפור אחר. כאן מדובר בסרט טוב באמת: קורותיה של יחידת חבלנים בעיראק. אין באמת עלילה - רק רצף של משימות, שמבהירות שהגיבור הראשי שלנו הוא ג'אנקי של מלחמה ואדרנלין. אין גם כוכבים - השחקנים הידועים כאן (זהירות, ספולר במשפט הבא!) נהרגים דקות ספורות אחרי שהם מופיעם על המסך.
בניגוד לסרטי עיראק אמריקאיים שניסו לטפל בנושא ברצינות הראויה - עמק האלה הבכייני למשל - the hurt locker לא מתיימר לכלום. דווקא בגלל זה הוא כל כך אפקטיבי. לאורך הסרט אתה מבין את עומק הבוץ בו נתקעו האמריקאים, את עצמת הזוועה, ואת חוסר התכלית. זה סרט פעולה מצוין, ובה בעת סרט אנטי מלחמתי משובח. בעמק האלה יש הופעה גאונית של טומי לי ג'ונס (וקצת סוזן סרנדון) והמון צדקנות נוסח יורים ובוכים, חיילים אמריקאים שנראים כמו דוגמנים, ושוטרת שנראית כמו שרליז ת'רון. ב-the hurt locker יש אנשים שנראים כמו בני אדם. ומלחמה שנראית כמו גהינום.
הנה התיזה: תרבות פופ מלמדת הרבה יותר על הלכי רוחות הזמן, תפיסות ובכלל, מאשר תרבות גבוהה. ואני אנמק ואפרט.
ראיתי שני סרטים בזמן האחרון, די.וי.די, להעביר את הזמן. בידור נטו. נתחיל בראשון ip man (לא איי.פי של מחשב, תרגיעו) הוא סרט קונג פו. אני מחבב את הז'אנר. בתפקיד הראשי - דוני ין, שחקן נחמד ואיש שיודע לפרק את הצורה לברנשים באופן מעורר הערכה. אולי אתם זוכרים אותו מ"גיבור". בסרט הזה ין הוא מאסטר קונג פו סיני בשנות ה-30 של המאה הקודמת. הוא מעביר את חייו בשלווה, בשתיית תה ובמכות מדויקות לעצם הבריח, עד שהיפנים פולשים לסין ב-1937.
המאסטר נאלץ לעבוד כאחד האדם, ולאכול הרבה פחות אורז. לאט לאט הוא משתף פעולה עם הכוחות המתנגדים לכיבוש, עד לשיא הסרט - קרב ראווה מול גנרל יפני. המון אגרופים, מרפקים ובעיטות. הסוף. ואז עולות הכתוביות: ב-1945 נכנעה יפן ללא תנאי, ומלחמת סין-יפן התסיימה. זהו.
הסתיימה? מה עם פרל הרבור, הירושימה ונגסקי, היטלר, נאצים, משהו? לא כאן. מדובר בסרט מ-2008, שזכה להצלחה נאה מאוד בהונג קונג, בה נעשה. מדובר גם בייצוג של מה שמעניין את הקהל שלו, ומה שתואם את תפיסת ההיסטוריה והתרבות שלו. זה מרתק.
הלאה. the hurt locker הוא סיפור אחר. כאן מדובר בסרט טוב באמת: קורותיה של יחידת חבלנים בעיראק. אין באמת עלילה - רק רצף של משימות, שמבהירות שהגיבור הראשי שלנו הוא ג'אנקי של מלחמה ואדרנלין. אין גם כוכבים - השחקנים הידועים כאן (זהירות, ספולר במשפט הבא!) נהרגים דקות ספורות אחרי שהם מופיעם על המסך.
בניגוד לסרטי עיראק אמריקאיים שניסו לטפל בנושא ברצינות הראויה - עמק האלה הבכייני למשל - the hurt locker לא מתיימר לכלום. דווקא בגלל זה הוא כל כך אפקטיבי. לאורך הסרט אתה מבין את עומק הבוץ בו נתקעו האמריקאים, את עצמת הזוועה, ואת חוסר התכלית. זה סרט פעולה מצוין, ובה בעת סרט אנטי מלחמתי משובח. בעמק האלה יש הופעה גאונית של טומי לי ג'ונס (וקצת סוזן סרנדון) והמון צדקנות נוסח יורים ובוכים, חיילים אמריקאים שנראים כמו דוגמנים, ושוטרת שנראית כמו שרליז ת'רון. ב-the hurt locker יש אנשים שנראים כמו בני אדם. ומלחמה שנראית כמו גהינום.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה