יום הורים, או כשהגהינום יקפא

תאורטית זה יכול לקחת שעה. מורה אחת מול הורים ל-40 ילדים. היא צריכה להעביר להם כמה וכמה דגשים לגבי כיתה א'. הם צריכים להקשיב, לרשום אולי פה ושם משהו, ויאללה הביתה.

הרכב ההורים: 6 פסיכולוגים, 3 רופאי שיניים. חמישה עוסקים באינטרנט מכל מיני כיוונים. הכי מגניב - אמא שוטרת. לא ממש חתך מייצג של האוכלוסייה. אולי של האוכלוסייה של בועת תל אביב.

אספת ההורים נמשכת שעתיים וחצי. אנחנו יושבים בכיתה צפופה על כסאות קטנטנים שוברי גב. לכולם יש מה לשאול, לכולם יש מה להעיר. יש שאלות הגיוניות - מה להביא ביום הראשון, למשל. אבל יש גם אמא שחשוב לה לדעת איך הילדים צריכים להצביע כשהם רוצים לצאת לשירותים. כשהמורה אומרת שהיא מבקשת להימנע מממרח שוקולד, להורים חשוב לדעת אם ממרח חרובים זה בסדר. ואורגני? וריבה? ודבש? רבאק. האבא שיושב לידי כבר עצבני. זה שלפניו מסתמס בטירוף באייפון.

דיון סוער פורץ לגבי העפרונות שצריך להביא. לא מצאו את הדגם שהוגדר בדפי הציוד, והוא גם יקר. המורה על סף יאוש. אז תקנו עיפרון אחר, רק שיהיה רך. היא מסבירה קצת על שיטת לימוד הקריאה. מייד פורץ ויכוח פדגוגי, כאילו האומללה היא זו שקבעה את השיטה, או שהיא לפחות באת כוחו של גדעון סער בגוש דן. היא מבקשת להגיע עם שיער אסוף, בגלל מכת הכינים. אמא אחת שואלת מה אם יש שיער קצר? ואמא אחרת מתחילה להרצות על שיטה בדוקה למלחמה בטפילים הקטנים. יופי.

לעוד אבא חשוב נורא לדעת במדויק את שעות השיעורים. אבל על הדקה. ואמא אחת מתווכחת עם המורה לגבי הסוגיה וובקינז, כן או לא. אני מאבד תחושה ברגל שמאל. המורה מאבדת סבלנות. מגיעים למתנדבים לוועד. נקודה חיובית - נראה שחצי מההורים הם מז'אנר המעורבים, לא סוציומטים כמוני. ידיים מונפות. עוד נקודה חיובית: רוב גורף לגישה סוציאליסטית למהדרין לימי הולדת. חגיגה קולקטיבית, מתנות משותפות. סבבה. הביתה. מחר יום ראשון בכיתה א'.

הרומן השוודי שלי

מבחינתי "נערה עם קעקוע דרקון" של סטיג לרסון הוא קודם כל ליסבת סלאנדר, הדמות שהכי אהבתי בספר מאז ג'ו קוואליר וסם קליי של מייקל שייבון. כשאני מנסה לחשוב על דמויות ספרותיות שאהבתי יותר אני כמעט לא מצליח - אוזפה באלה תולדות כמובן, וחלק מגיבורי שר הטבעות בגיל מסוים. זה מה שעולה לי לראש כרגע.

אסף שור מנסה להבין ב"שבעה לילות" מה הופך את הספר השוודי המפומפם תקשורתית הזה לבאמת מוצלח. זו שאלה רלבנטית: מדובר בספר מתח, ז'אנר שבדרך כלל לא זוכה לחותם הכשר של משטרת האיכות. הוא גם לא כתוב מצוין: יש בו, בעיקר בהתחלה, קטעים קצת טכניים מדי. אין בו, כמו ששור מציין רבדים, ניואנסים ועומק - הדברים נאמרים בצורה ברורה וישירה רוב הזמן. אז מה כן? שור טוען שיש כאן הגשמת פנטזיות נקמה - בממסד, בעשירים, בגברים אלימים. זה נכון, אבל בעצם הגשמת הפנטזיה הזו קיימת בהמון יצירות בתרבות הפופולרית. אפשר לומר את אותו הדבר, וגם אמרו, על סרטי משאלת מוות, למשל.

יש בספר פנטזיית נקמה. יש בו גם מסר חברתי-כלכלי מאוד רלוונטי, ואג'נדה ערכית ברורה. אבל מה שהופך את הספר בשבילי למשהו שמעבר לעוד חוויית קריאה מהנה, הוא ליסבת, ושאר הדמויות שמסתובבות בספר יחד איתה. הכישרון ליצור דמות שגורמת לך להתאהב בה נדיר. ולרסון עושה את זה, בניגוד לצורת מסירת העלילה שלו, בחסכנות, בלי רקע כמעט, בלי המון פרטים. קווי המתאר של ליסבת כאילו צוירו בזריזות, בכמה הנפות עיפרון, בצבעי שחור פחם. וזה מספיק. עובדה ששור מתעכב על התיאור שלה, וכך גם ליאת אלקיים בביקורת ששווה לקרוא בהארץ.

החלק הראשון של הספר גרם לי לקרוא במהירות את הקטעים שבהם היא איננה, כדי להגיע אליה שוב. בחלק השני כבר חיבבתי גם את הגיבור השני של הספר, מיכאל בלומקוויסט. וגם שאר הדמויות קיבלו אופי משלהן - לא דמויות קרטון סטראוטיפיות, אלא טיפוסים אנושיים, אמיתיים, מורכבים. יש יותר מדמות אחת בספר שמעוררת רגשות מעורבים, ולא מתמקת בניחותא בנישה ברורה וצפויה. למשל הנריק ונגר, התעשיין הקשיש. כן, הוא זקן חמוד ומקסים. כן הוא בנזונה קשוח ומניפולטיבי. זה לא נוגד.

ויש את ליסבת. וכשהספר נגמר עם פתרון מספק לעלילה, זה היה משני. העניין המרכזי היתה הפרידה מהדמויות. בעיקר מליסבת.

הנה פוסט שמתייחס לקמפיין השיווקי סביב הספר.

העתיד של הקולנוע? לא ממש

יום שישי היה יום אווטאר. סביר שרובכם לא יודעים מה זה, וזה בסדר - אתם לא גיקים, כנראה. אווטאר הוא הסרט הבא של ג'יימס קמרון, הראשון שלו מאז טיטאניק. הוא עובד עליו כבר שנים, והתוצר הסופי אמור להיות פריצת דרך טכנולוגית, העתיד של הקולנוע, כלי הנשק העיקרי במלחמה בצפייה הביתית, וכו'.

בשישי האחרון, ה-21 באוגוסט, הקרינו בתי קולנוע בכל העולם כ-17 דקות מהסרט. הכניסה היתה חינם. תרגיל שיווקי לא רע - במקום עוד טריילר ברשת, אירוע של ממש, כזה שממצב את הסרט כפורץ דרך באמת.

הלכתי. לקחתי את משקפי התלת מימד שחילקו בכניסה, וחיכיתי לראות את העתיד. הוא לא היה בנמצא. העניין הוא כזה: הסרט נראה מגניב להפליא. בכל זאת, ג'יימס קמרון. מרהיב ויזואלית, אחלה אקשן ואפקטים, ובתלת מימד. יופי, באמת. אבל עתידני? משהו שעוד לא ראינו? לא ממש. כן, צריך לחכות לסרט כולו וכו'. שיהיה. אבל נראה שמה שיש כאן זה סרט אקשן ואפקטים מוצלח במיוחד. לא האביר על סוס ה-cgi הלבן של הקולנוע.

פרידה מדוד השומר

זה פוסט תל אביבי לגמרי.

דוד השומר הוא אושיה. דמות. סלב. הנתונים עובדים נגדו: בדרך כלל שומרים - בקניון, במוסדות חינוך - הם סוג של רהיט. אתה עובר לידם, פותח תיק או מרים זרועות, למישוש קל, והלאה. לא באמת רואה. לא דוד. הוא עומד בשער אשכול הגנים - קומפלקס גני הילדים שנגה ותומר היו בו - כבר 14 שנה. ואין הורה שלא מכיר אותו.

יש לו זיכרון פנומנלי. הוא זוכר כל ילד, כל הורה, במקום שיש בו בחישוב גס מאוד כ-200 ילדים. כשתומר פתח את הגבה והוזעקתי לגן, הוא אמר לי בשנייה שהוא ראה אותי: זה לא נראה נורא, הוא בסדר. הוא לא שאל אם אני האבא של. הוא ידע בדיוק. והגיוני שהוא לא התרגש - כמעט כל הורה ניהל שיחות עם דוד, ואחד הנושאים החביבים עליו הוא כלבי תקיפה (הפיטבול שהיה לו ברוסיה, למשל), ובכלל גבריות וקצת דם. די מרגיע באיש ששומר על הילדים שלך במדינה כזאת.

נגה שאלה פעם למה אנחנו לא יושבים ומדברים עם דוד, על הברזלים מחוץ לגן. זה היה סמל סטטוס, והיא לא הבינה את ההורים הסוציומטיים שלה. מאז כבר יצא לי לשוחח איתו כמה פעמים. ועדיין קשה לי להבין לגמרי את סוד הקסם, למרות שאי אפשר להתווכח עם קיומו.

אני מניח שהוא משדר כריזמה ואיזה ביטחון פנימי עמוק. לדוד ברור לחלוטין שהוא חשוב, לא בר תחליף, לא עוד פונקציה בגן. והביטחון בעובדה הזו הופך אותה לנכונה. הוא חי את הגן, מכיר את כולם, אכפתי, כמו שריף בעיירה שלו. בימים בהם הוא איננו, ויש שומר מחליף, אני נתקף אי שקט קל. דוד הוא הזקיף ששומר על המקדש, אף אחד לא באמת יכול להחליף אותו. וכשהוא שם - יש תחושה ששום דבר רע לא יקרה לילד שלך, החל מסתם יציאה של ילדים החוצה לשוטט, וכלה בחוליית מחבלים עצבנית, שבאמת חבל עליהם אם יתעסקו עם דוד.

תומר סיים את הגן. אין לי עוד ילדים באשכול, ולא יהיו בשנים הקרובות. נגמרה תקופה. פרידה. הנה קטע ממחוברות, שבו דוד מככב. שווה צפייה.

הכי מוצלחת בעולם, בגלקסיה, ביקום

שיחת סמסים שהיתה באמת:

נגה: יוצאים מהבית.
אני: זכרת לכבות את המזגן?
נגה: כן, וגם פתחתי חלון.
אני: את מעולה.
נגה: אני יודעת.

לפני כמה שבועות דיברתי עם תומר. הוא אמר על ילדה אחת שהיא הכי חכמה בגן. שאלתי אותו מי הילד הכי חכם בגן. "אני" הוא ענה, בלי להתבלבל, למצמץ, להתעכב.

השאלה: האם מדובר בהקניית ביטחון עצמי משובח לילדים, שמקבלים כל הזמן את התחושה שהם דגם מעולה, או שבסופו של דבר זה יתפוצץ להם בפרצוף?

סירנות, ניידות ואמבולנס ברחוב

אחרי הצהריים, ורעש מטורף. סירנות, שוטרים שרועמים ברמקול על נהגים לפנות את הדרך. אני מציץ מהחלון. הרחוב עמוס מכוניות משטרה, ואמבולנס בודד אחד. פיגוע מיקוח? חתול שמאיים להתאבד? הזוג העיראקי ממול עבר סוף סוף מצעקות ללוחמה בנשק חם?

אחרי שהכל נרגע התברר שזה מה שקרה: משאית הובלה נעמדה על המדרכה, והחבר'ה התחילו לפרוק. אוטובוס שנסע ברחוב לא הצליח לעבור, כי המשאית חסמה. האמבולנס שהגיע אחריו, נתקע. כשנהג האמבולנס ביקש מהמשאית ואנשיה לזוז, הם אמרו לו שתכף הם מסיימים. אז מה אם מישהו אולי גוסס שם מאחור.

בסוף קראו למשטרה. והמובילים חטפו דוח. ואני נזכרתי בציטוט משורו שמישהי חזרה עליו פעם: אנשים זה חרא של אנשים.

סיוט בספארי, או: הבן שלי חוליגן

אני מניח שזה מתחיל ככה לא פעם. משהו שנראה רעיון טוב ברגע נתון, ומתגלה כטעות איומה.

כשהבאתי את תומר בראשון לגן וראיתי את ההודעה על הטיול לספארי, לא היססתי. הצעתי את עצמי כהורה מלווה. מה רע? גם לצאת אבא מוצלח וגם ביקור בספארי, ועוד עם תומר. מעולה.

לא חשבתי על שני גורמים משמעותיים. אוגוסט, והעובדה שחוץ מתומר יהיו שם עוד 32 ילדים.

ההתחלה באוטובוס הממוזג לא העידה על הבאות. מה שכן, גיליתי להפתעתי שהבן שלי הוא סוג של ערס. מכירים את הילדים השקטים האלה, שיושבים באוטובוס וחולמים, מביטים על הדברים קצת מהצד? תומר הוא לא כזה. הוא ראש הקנונייה. יושב עם הבנים הכי רועשים, צועק ראשון לנהג ש"רוצים סרט!", ואחר כך בספארי רץ קדימה, לא מציית להוראות, עבריין. בטיולים עם נגה היא יושבת בדרך כלל עם חברה ומסתכלת בביקורתיות סנובית על שאר הילדים הרועשים. כמו אבא שלה. תומר? אופרת רוק אחרת.

כשהגענו לספארי ויצאנו לחום המהביל, התחיל הפיאסקו. קודם כל הילדים התיישבו לאכול, ואז קיבלו שקיות עם ממתקים - שקיות חומות שנראו כאילו הן מכילות בקבוק וויסקי זול בסרט אמריקאי משנות ה-70. ההוראה היתה לחכות עם הממתקים עד להופעה בסוף הסיור. לחכות, בטח. מכאן התחלקנו לקבוצות - אני ועוד אמא מצאנו את עצמנו אחראים על 11 ילדים שתוך שתי דקות הפכו דביקים מממתקים.

מכאן זה היה דומה לרעיית עדר צאן היפראקטיבי, שלא קיבל את הריטאלין בבוקר. הילדים היו עסוקים בלזלול ממתקים, לרוץ לכיוונים שונים, לנסות ללכת לאיבוד ולשקול גיחה לכלובים של חיות גדולות במיוחד. והיה חם. מאוד חם. החיות היו מעניינות, אני מניח, אבל אנחנו היינו עסוקים בלספור ילדים, לא לתת לאסטרונאוט שביניהם להיעלם בין נחילי הילדים האחרים, ולמנוע מהם להשליך עטיפות ממתקים לשימפנזות.

אחרי שעתיים מתישות ומזיעות הגענו להופעה. יובל המבולבל בהרפתקה בספארי. או יותר נכון בחלטורה מביכה. עוד לפני תחילת המופע - על הדקה, תודה לאלים - חזר הכרוז והזכיר שאת חבילת הפוסטר-דיסק-די.וי.די-כובע של הקירח אפשר לרכוש רק ב-50 שקלים. את החבילה של הדוד חיים - סוג של בן טיפוחיו של המבולבל - מכרו רק ב-20. עוד במופע - גרי מהפיג'מות, שעורר בתומר התרגשות מסוימת.

המופע היה מזעזע. ישבתי, בבגדים דביקים מממתקי לואו טק, וניסיתי לשרוד את מה שכלל קצת ריקודים, בדיחות איומות ("הנה חברה שלי נויה. אכלת כבר סויה?"), וניצול ציני של להיטי ילדים (שירי הפיג'מות בלי קשר לכלום). לפחות נגמר 3 דקות לפני הזמן המיועד.

היה נורא, חזרנו מאוחר, והייתי חייב לרוץ לפגישת עבודה, נוסף לכל. אבל לפני כן ליוויתי את הילדים לגן. מטר מהשער, תומר שאל אותי: "היה כיף, נכון". הנהנתי. בטח שהיה. וחשבתי לשנייה שאולי בכל זאת היה שווה את זה. למרות שאין לי כוונה לשחזר את העניין עד שהגמד יגיע לתיכון. לפחות.