מבחינתי "נערה עם קעקוע דרקון" של סטיג לרסון הוא קודם כל ליסבת סלאנדר, הדמות שהכי אהבתי בספר מאז ג'ו קוואליר וסם קליי של מייקל שייבון. כשאני מנסה לחשוב על דמויות ספרותיות שאהבתי יותר אני כמעט לא מצליח - אוזפה באלה תולדות כמובן, וחלק מגיבורי שר הטבעות בגיל מסוים. זה מה שעולה לי לראש כרגע.
אסף שור מנסה להבין ב"שבעה לילות" מה הופך את הספר השוודי המפומפם תקשורתית הזה לבאמת מוצלח. זו שאלה רלבנטית: מדובר בספר מתח, ז'אנר שבדרך כלל לא זוכה לחותם הכשר של משטרת האיכות. הוא גם לא כתוב מצוין: יש בו, בעיקר בהתחלה, קטעים קצת טכניים מדי. אין בו, כמו ששור מציין רבדים, ניואנסים ועומק - הדברים נאמרים בצורה ברורה וישירה רוב הזמן. אז מה כן? שור טוען שיש כאן הגשמת פנטזיות נקמה - בממסד, בעשירים, בגברים אלימים. זה נכון, אבל בעצם הגשמת הפנטזיה הזו קיימת בהמון יצירות בתרבות הפופולרית. אפשר לומר את אותו הדבר, וגם אמרו, על סרטי משאלת מוות, למשל.
יש בספר פנטזיית נקמה. יש בו גם מסר חברתי-כלכלי מאוד רלוונטי, ואג'נדה ערכית ברורה. אבל מה שהופך את הספר בשבילי למשהו שמעבר לעוד חוויית קריאה מהנה, הוא ליסבת, ושאר הדמויות שמסתובבות בספר יחד איתה. הכישרון ליצור דמות שגורמת לך להתאהב בה נדיר. ולרסון עושה את זה, בניגוד לצורת מסירת העלילה שלו, בחסכנות, בלי רקע כמעט, בלי המון פרטים. קווי המתאר של ליסבת כאילו צוירו בזריזות, בכמה הנפות עיפרון, בצבעי שחור פחם. וזה מספיק. עובדה ששור מתעכב על התיאור שלה, וכך גם ליאת אלקיים בביקורת ששווה לקרוא בהארץ.
החלק הראשון של הספר גרם לי לקרוא במהירות את הקטעים שבהם היא איננה, כדי להגיע אליה שוב. בחלק השני כבר חיבבתי גם את הגיבור השני של הספר, מיכאל בלומקוויסט. וגם שאר הדמויות קיבלו אופי משלהן - לא דמויות קרטון סטראוטיפיות, אלא טיפוסים אנושיים, אמיתיים, מורכבים. יש יותר מדמות אחת בספר שמעוררת רגשות מעורבים, ולא מתמקת בניחותא בנישה ברורה וצפויה. למשל הנריק ונגר, התעשיין הקשיש. כן, הוא זקן חמוד ומקסים. כן הוא בנזונה קשוח ומניפולטיבי. זה לא נוגד.
ויש את ליסבת. וכשהספר נגמר עם פתרון מספק לעלילה, זה היה משני. העניין המרכזי היתה הפרידה מהדמויות. בעיקר מליסבת.
הנה פוסט שמתייחס לקמפיין השיווקי סביב הספר.
אסף שור מנסה להבין ב"שבעה לילות" מה הופך את הספר השוודי המפומפם תקשורתית הזה לבאמת מוצלח. זו שאלה רלבנטית: מדובר בספר מתח, ז'אנר שבדרך כלל לא זוכה לחותם הכשר של משטרת האיכות. הוא גם לא כתוב מצוין: יש בו, בעיקר בהתחלה, קטעים קצת טכניים מדי. אין בו, כמו ששור מציין רבדים, ניואנסים ועומק - הדברים נאמרים בצורה ברורה וישירה רוב הזמן. אז מה כן? שור טוען שיש כאן הגשמת פנטזיות נקמה - בממסד, בעשירים, בגברים אלימים. זה נכון, אבל בעצם הגשמת הפנטזיה הזו קיימת בהמון יצירות בתרבות הפופולרית. אפשר לומר את אותו הדבר, וגם אמרו, על סרטי משאלת מוות, למשל.
יש בספר פנטזיית נקמה. יש בו גם מסר חברתי-כלכלי מאוד רלוונטי, ואג'נדה ערכית ברורה. אבל מה שהופך את הספר בשבילי למשהו שמעבר לעוד חוויית קריאה מהנה, הוא ליסבת, ושאר הדמויות שמסתובבות בספר יחד איתה. הכישרון ליצור דמות שגורמת לך להתאהב בה נדיר. ולרסון עושה את זה, בניגוד לצורת מסירת העלילה שלו, בחסכנות, בלי רקע כמעט, בלי המון פרטים. קווי המתאר של ליסבת כאילו צוירו בזריזות, בכמה הנפות עיפרון, בצבעי שחור פחם. וזה מספיק. עובדה ששור מתעכב על התיאור שלה, וכך גם ליאת אלקיים בביקורת ששווה לקרוא בהארץ.
החלק הראשון של הספר גרם לי לקרוא במהירות את הקטעים שבהם היא איננה, כדי להגיע אליה שוב. בחלק השני כבר חיבבתי גם את הגיבור השני של הספר, מיכאל בלומקוויסט. וגם שאר הדמויות קיבלו אופי משלהן - לא דמויות קרטון סטראוטיפיות, אלא טיפוסים אנושיים, אמיתיים, מורכבים. יש יותר מדמות אחת בספר שמעוררת רגשות מעורבים, ולא מתמקת בניחותא בנישה ברורה וצפויה. למשל הנריק ונגר, התעשיין הקשיש. כן, הוא זקן חמוד ומקסים. כן הוא בנזונה קשוח ומניפולטיבי. זה לא נוגד.
ויש את ליסבת. וכשהספר נגמר עם פתרון מספק לעלילה, זה היה משני. העניין המרכזי היתה הפרידה מהדמויות. בעיקר מליסבת.
הנה פוסט שמתייחס לקמפיין השיווקי סביב הספר.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה