משהו בשבחי התקליט/אלבום

אני שומע עכשיו הרבה סטיבי וונדר - את התקליטים הישנים, לפני שהוא נהיה דביק וסכריני.

אני יודע שהעולם עובר לפורמט אחר, שהאלבומים בדרך החוצה. שיש כאן סגירת מעגל - פעם כתבו שירים בודדים ומכרו סינגלים, ואז עברו לאלבומים שלמים. אני יודע שחלק מהמעבר הזה נבע מחמדנות. על תקליט לקחו יותר כסף. ויש לא מעט אלבומים שמתאימים להגדרה של פיל ספקטור - שיר או שניים טובים, מוקפים בג'אנק.

אבל. יש אבל. יש לא מעט שירים שהכרתי אך ורק בזכות הפורמט הזה, של אלבום. שירים שלקח לי זמן לחבב, להבין, להתרגל אליהם. just a man המופלא של faith no more מ-king for a day, full for a life time. זה השיר שסוגר את האלבום, ורק אחרי כמה האזנות גיליתי אותו. ויש עוד רשימה ארוכה. אם העולם עובר/חוזר ללהיטים בלבד, השירים האלה יילכו לאיבוד. כל מה שמורכב מדי, או מצריך יותר מהאזנה-שתיים, ייגנז. ייחסך מאיתנו לא מעט זבל בינוני. אבל גם נחמיץ אי אילו יצירות מופת קטנות.