מלנכוליה בכיתה א'

לא של תומר. לגמרי לא של תומר. הוא היה רגוע לגמרי. כשעזבתי סוף סוף את הכיתה שלו, עם מחנק בגרון, הוא בקושי שם לב. הוא היה עסוק מדי בלעשות קרניים לחבר שלו, בזמן שאמו של החבר מנסה לצלם.

לא צילמתי. אני מניח שזו עבירה על איזה דיבר הורי, לא לצלם את הילד ביום הראשון של כיתה א'. הייתי עסוק במה שאהוד ברק היה קורא לו בטח התבכיינות. הייתי מבואס מדי מזה שהילד כבר רשמית לא בגן, לא קטן, לא תינוק. האחות שלו כבר לא רוצה שילוו אותה לכיתה, כי זה "מבייש". הוא בטח לא רחוק מזה.

העצב שלי על כל העניין אנוכי לגמרי. תומר נראה לי מרוצה, בית הספר לטבע תפור עליו יפה יפה, הכל בסדר. רק אני מקונן על תקופה שנגמרה, בפאתוס ודרמטיות יתר. אני מעדיף אותו בגן, משבש מילים, בטוח שהרכב של העירייה שגורר מכוניות רק עוזר להן למצוא חנייה במקום שמותר, קטן כזה. עכשיו שניהם כבר לא בפאזה הזו. שונא סיומי תקופה.

בסוף אני אצטרך לעשות עוד אחד כזה.