שבת נטולת תוכניות קונקרטיות היא עסק מסוכן. לא פעם אתה מוצא את עצמך מוקף ילדים משועממים וזועמים. כבר כתבתי על העניין הזה, שמשעמם להם לא משנה מה. ככה זה וזהו. בעיקר בחופש הגדול.
אבל לא הבוקר. התוכנית האופרטיבית היחידה היתה ארוחת צהריים אצל סבאסבתא. אבל כבר כשהתעוררתי, אי שם בשעה הלא סבירה 9.30 (אם אתם הורים, למעט המנומשת, אתם מבינים. אם לא אז לא), היתה לי תחושה שזה הולך להיות יום אחר. סלחני יותר. וכך היה.
התחלתי את תקופת היקיצה שלי במיטה, עם ספר. תעלוליה של ילדה רעה, של ורגס יוסה. נגה בינתיים בנתה משפחה מתפקדת יותר בסימס. תומר נמרח עלי קצת, מתפקד כדובי, ואחר כך פנה לפלייסטיישן. מה שהוציא אותי מהמיטה היה חבר שקרא לי לסייע בטיפול בשכנה שעברה ליל הוללות קצת קשה מדי. אחרי שוידאנו שהיא ישנה וחיה, חזרתי הביתה, ועברתי להמשך קריאה בסלון, עם הקפה. וזהו.
השעתיים הבאות עברו ככה. סיימתי את הספר, מפסיק מדי פעם כדי להתבונן במהלך פרוע במיוחד של תומר במשחק, או כדי לארגן לגמדים עוד כיבוד כלשהו. אבל מעבר ללוגיסטיקה, היה משהו באווירה: אף אחד לא התלונן, אף אחד לא קיטר, לאף אחד לא שיעמם. כל אחד עסק בענייניו, בלי שיהיה נתק או ניכור. אחווה ושלום ברוח קייטנת הסיקסטיז של תומר. זה מה שהיה בבית בשבת בבוקר.
מצד שני, זו רק תחילת החופש הגדול. אוגוסט עוד יגיע.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה