לתומר, אם להאמין לו בנקודות זמן מסוימות, אין חברים. מציקים לו בגן, לא משתפים אותו, דחפו אותו היום והוא נפל, פירקו לו את המבנה שהקים מקוביות. מרביצים לו. אומללות.
הבעיה היא שזה לא מתיישב עם העובדות. כשאני בא לקחת אותו שני ילדים רוצים לבוא אליו, ושלישי תוהה מה לגבי מחר. הוא כבר הביא הביתה בחורה. איכשהו כשאני בא לקחת אותו הוא תמיד באמצע משחק עם עוד כמה ילדים. לא יצא לי לראות אותו סופג דחיפה. בדרך הביתה תמיד נשמעות קריאות מהמדרכה השניה: שלום תומר.
גם לגבי עניין האלימות אני תוהה. שמעתי רק על שני אירועים כאלה מגורמים שאינם תומר, ובשניהם תומר לא היה בדיוק הקרבן. למשל בפעם ההיא שבה הוא וחבר שיחקו בדחיפות. החבר דחף, ואז תומר דחף חזרה והעיף אותו על הקיר. לא נעים, אבל חלק מהסיכון לא?
כל ההגיג הזה בא להרגיע אותי לקראת ההסעות של כיתה א'. בפעם הראשונה תומר יבלה פרק זמן משמעותי בלי מבוגר אחראי של ממש (הנהג לא נחשב) עם חבורת ילדים, חלקם גדולים ממנו. שלא לדבר על האפשרות שיירד בתחנה הלא נכונה בדרך הביתה. בשלב הזה, אם כן, אני מעדיף לראות בילד שלי ערס קטן עם חוש התמצאות, מאשר ילד טוב ופגיע. גם אם זה לא מדויק, לחרדות שלי זה עוזר.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה