אני חושב שהוא היה הראשון. ההתחלה לא הסגירה כלום. הוא הגיע לראיון עבודה ועשה רושם מצוין. רזומה מרשים, בחור אינטליגנטי, הכל סבבה אגוזים. לקחתי אותו כעורך חדשות, תפקיד אחראי למדי שבין היתר מצריך התייצבות בשמונה בבוקר. כבר בשבוע הראשון הוא איחר. בשעה וחצי.
אני שונא שמאחרים לי. זה תמיד מתפרש אצלי כזלזול, כעלבון. למדתי לקבל את זה בערך אצל חברים קרובים שלוקים בנטייה. אבל זה לא פשוט לי. כשזה עובד, וכשמדובר בשעה וחצי, זו אופרה אחרת.
הזמנתי אותו לשיחה. הוא הסביר לי שיש לו בעיית קימה. הוא אמר את זה באותו טון שבו מישהו מספר על הבעיה שלו עם אלכוהול. אמרתי לו שזה באמת נחמד, אבל אין מצב שזה קורה שוב. מצידי שיכוון 17 שעונים מעוררים, ויגיע. הבהרתי לו שהחודש הקרוב הוא חודש ניסיון, ואין בו מקום לאיחורים. ואכן, כבר בשבועיים שאחרי נרשמו עוד שניים כאלה, גם הם בסדר גודל של חצי שעה ומעלה. הוא מאוד הופתע כשהסברתי לו שהוא לא ממשיך לעבוד איתנו.
העיסוק בלהיות בוס גרם לי לא פעם למלמל בייאוש אחרי עוד קרב אבוד עם הילדים "אתם מפוטרים". לא חשבתי שהם שמים לב, עד שיום אחד בעטתי בכדור של תומר, שהיה אז קטן וקצת מאותגר הגיית חולם ושורוק. הוא הגיב בזעם: "לא לבעוט! אתה מופוטר!". מאז אני משתדל למלמל ולפטר כמה שפחות. בהצלחה חלקית.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה