הורים יודעים את זה בכניסה לאירוע: אתה בא להיות בן ערובה. מה שמעניין אותך הוא הילד שלך. כשהוא טועה או מזייף זה רק מוסיף לו לוויית חן. כשהנודניק שניגן לפניו טועה, זה כי הוא זייפן, ומי נתן לו רשיון לקלידים. אתה שבוי במשך כל האירוע, בשביל חמש דקות התהילה של הילד הפרטי שלך. זה לא לגמרי מדויק: היה ילד אחד שבאמצע הנגינה ספק ידיים, השמיע נהמת זעם גרונית של תסכול, והמשיך לנגן, וזה היה מקסים. אבל בסך הכל חוץ מנגה, שיא הקונצרט היה מלחמת אגודלים עם תומר.
מה שגרם לי שוב להעריך את מה שעשו המורות למחול בסוזן דלל. הקהל מצא את עצמו אשכרה נהנה. גם כשהקטינים שפיזזו על הבמה לא היו שייכים לו בשום צורה. זה קונספט חדש שראוי לאמץ אותו: אירועי סוף שנה שההורים ממש נהנים מהם כמכלול. אפילו הורים ציניקנים מעצבנים כמוני.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה