תומר והקריירה של ציפי לבני

לילד היתה בקשה לשיר.

נסענו לחולון, למוזיאון הקומיקס, במסגרת הניסיון לעבור את יום שבת במינימום נפגעים. במערכת היה הדיסק של גזוז, שלא ממש יוצא ממנה בנסיעות בחודשים האחרונים. הילדים מתים עליהם.

ותומר רצה לשמוע את השיר האהוב עליו. "אבא", הוא ביקש מהמושב האחורי, "תשים את ציפי לבני מחולון". לקח לי קצת זמן להירגע. זה היה מצחיק, ומסוג הדברים המצחיקים שהופכים נדירים מיום ליום. הילד נמצא כבר בסוף השלב הזה, המתוק להפליא עם שיבושי לשון חינניים ולחיים שמנמנות. פעם זה היה נפוץ. הוא קרה לברווז של דיסני "דונה קלאק", מה שנשמע כמו גירסת הדראג של הדמות. כשסיפרנו את "אבא שלי" הוא היה מכריז למראה ציור החיה בספר "היפוטוטם!", ובלא מעט ערבים הוא ביקש שנספר את ארץ יצורי הפרק.

אבל זה נגמר. לפני שבוע-שבועיים הוא עוד ביקש לאכול סשק, אבל זו היתה פליטת פה. טעות. תם עידן. נשארתי עם ציפי לבני.

ושתי מילים על השיר: תקשיבו למילים. דני סנדרסון אולי איש מוכשר להפליא, אבל השיר הזה שוביניסטי ושמרני ברמות קשות. ציפי מחולון שמעזה לצאת לחו"ל, ולחפש קצת ריגושים ועצמאות, ומסיימת "בת עשרים וכבר בלויה". ולמי שלא הבין מה קורה לילדים סוררים כאלה: "עכשיו היא מסתובבת, בחולון עובדת, צומת פה וצומת שם". מקווה שהילדים שלי מקשיבים יותר למילים של אמא ודני, ופחות למסר הזה.