הבריחה הגדולה

"הוא, הוא והוא!", אמרה הילדה הג'ינג'ית הרזה בהחלטיות. "הם לקחו את הסרטים מהארון. והוא והוא" (אצבע מורה על תומר) קראו לי סתומה!".



אני עומד בכניסה לגן. תומר יושב, מבט נזוף, הגננה עומדת מולו, הילדה הג'ינג'ית ביניהם. "לא נכון, לא אמרתי", הוא טוען. הגננת מתלבטת. היא רואה אותי, הילדה הנודניקית עומדת שם ודורשת צדק, והגננת לא יודעת מה לעשות. "אולי תאמר סליחה", היא אומרת לתומר. הוא אומר אוטומטית, בלי להתכוון לזה באמת. הילדה לא מוותרת, הגננת מהססת רגע. קצת קשה להיות תקיפה כלפי העבריין לכאורה כשאבא שלו עומד שם ליד.

אני מושיט יד קדימה, היא נראית לי ארוכה מהרגיל. היא עוברת מעל הג'ינג'ית, בין הגננת לתומר. "בוא גמד", אני אומר לו "הולכים". הוא אוחז את היד, אני מושך אותו אלי, מרים אותו. "בוא נברח מכאן". הוא מכניס את הראש שלו לשקע הצוואר שלי, בוכה. נעלב מחוסר הצדק. הוא לא מבין מה הילדה רוצה ממנו. בדרך חזרה אנחנו מנסים לנחש איך קוראים למעצבנת, וממציאים חרוזים מעליבים לשמות פוטנציאליים. אני שמח שהגעתי בדיוק בזמן.