נוסטלגיה בקופסה

ושוב, מוכר רק להורים: חופש גדול, שישי בבוקר, התעוררתי - מה לעזאזל עושים עכשיו. אין בית-ספר-גן-קיטנה. חם בחוץ, למי יש כוח להתחיל ללכת לים, לנסוע לאנשהו. מזגן מזגן מזגן, זה כל מה שאני רוצה. ואז, שנייה לפני שאני בכל זאת אורז אותם לחוף, רעיון.

זו היתה מתנת יום הולדת לנגה, שאני ארגנתי, מסבתא שלי. כשהייתי ילד שיחקנו בו באנגלית - talisman, משחק לוח של חברה בריטית (גיימס וורקשופ) שמתמחה במשחקי פנטזיה ומדע בדיוני אולטרה-מסובכים. אפשר היה לשחק בו שעות. אפשר גם היום.

אחרי שהלכתי עם תומר לקנות חלה וקצת מאפים מתוקים, התיישבנו על הרצפה, בחרנו דמויות והתחלנו. אנחנו אף פעם לא מצליחים באמת לסיים את המשחק. הוא ארוך כמו הגלות, אבל בניגוד אליה עצם התהליך מוצלח בפני עצמו. הלוח המצויר, עם יצורים מיתולוגיים ושאר ירקות, עדיין מהלך עלי קסם. אני שמח לגלות שגם עליהם. יש משהו נעים בזה שהדור הבא שלי מתלהב מאותו דבר בדיוק שהסעיר את הדמיון שלי לפני המון שנים.

בוקר רגוע, כשאלי ההורות מחייכים אליך

שבת נטולת תוכניות קונקרטיות היא עסק מסוכן. לא פעם אתה מוצא את עצמך מוקף ילדים משועממים וזועמים. כבר כתבתי על העניין הזה, שמשעמם להם לא משנה מה. ככה זה וזהו. בעיקר בחופש הגדול.

אבל לא הבוקר. התוכנית האופרטיבית היחידה היתה ארוחת צהריים אצל סבאסבתא. אבל כבר כשהתעוררתי, אי שם בשעה הלא סבירה 9.30 (אם אתם הורים, למעט המנומשת, אתם מבינים. אם לא אז לא), היתה לי תחושה שזה הולך להיות יום אחר. סלחני יותר. וכך היה.

התחלתי את תקופת היקיצה שלי במיטה, עם ספר. תעלוליה של ילדה רעה, של ורגס יוסה. נגה בינתיים בנתה משפחה מתפקדת יותר בסימס. תומר נמרח עלי קצת, מתפקד כדובי, ואחר כך פנה לפלייסטיישן. מה שהוציא אותי מהמיטה היה חבר שקרא לי לסייע בטיפול בשכנה שעברה ליל הוללות קצת קשה מדי. אחרי שוידאנו שהיא ישנה וחיה, חזרתי הביתה, ועברתי להמשך קריאה בסלון, עם הקפה. וזהו.

השעתיים הבאות עברו ככה. סיימתי את הספר, מפסיק מדי פעם כדי להתבונן במהלך פרוע במיוחד של תומר במשחק, או כדי לארגן לגמדים עוד כיבוד כלשהו. אבל מעבר ללוגיסטיקה, היה משהו באווירה: אף אחד לא התלונן, אף אחד לא קיטר, לאף אחד לא שיעמם. כל אחד עסק בענייניו, בלי שיהיה נתק או ניכור. אחווה ושלום ברוח קייטנת הסיקסטיז של תומר. זה מה שהיה בבית בשבת בבוקר.

מצד שני, זו רק תחילת החופש הגדול. אוגוסט עוד יגיע.

אחת לפני המלחמה

בעוד שעתיים נהיה שם, חמושים עד השיניים. בשנה שעברה באנו בפעם הראשונה, לא מוכנים, תמימים, וחטפנו על הראש. אבל לא השנה. כמו צה"ל אחרי לבנון 2, הסקנו מסקנות והצטיידנו באמל"ח. בשנה שעברה הגענו עם שלושה רובי מים פושטיים, שרק שניים מהם עבדו. השנה אנחנו מגיעים עם לא פחות משישה (!), ותגבורת של שכנה זועמת. הישמרו.

מלחמת המים בכיכר רבין היא רעיון מטופש ומגניב. חבר שאל אותי אם זה לא עלול להידרדר לאלימות. אם לשפוט לפי השנה שעברה, התשובה היא לא. לא רק בגלל שחלק גדול ממי שמגיע לאירוע הן משפחות. יש משהו חיובי ונעים באווירה במקום. אנשים שבאמת באים כדי ליהנות, ולא על חשבון האחר. תחושה של אחווה. לא הייתי באירועים אחרים, כמו מלחמת הכריות, אבל אני מניח שגם שם זה ככה: תחושה שאף אחד לא בא כדי לפגוע או להתחרות, אלא כדי ליהנות ביחד. וזה די נעים לציניקן כמוני.

חוץ מזה זה כיף לילדים. וגם לי. בסופו של יום להתרוצץ עם רובה צעצוע ולירות בכל מה שזז זה תענוג.