מלנכוליה בכיתה א'

לא של תומר. לגמרי לא של תומר. הוא היה רגוע לגמרי. כשעזבתי סוף סוף את הכיתה שלו, עם מחנק בגרון, הוא בקושי שם לב. הוא היה עסוק מדי בלעשות קרניים לחבר שלו, בזמן שאמו של החבר מנסה לצלם.

לא צילמתי. אני מניח שזו עבירה על איזה דיבר הורי, לא לצלם את הילד ביום הראשון של כיתה א'. הייתי עסוק במה שאהוד ברק היה קורא לו בטח התבכיינות. הייתי מבואס מדי מזה שהילד כבר רשמית לא בגן, לא קטן, לא תינוק. האחות שלו כבר לא רוצה שילוו אותה לכיתה, כי זה "מבייש". הוא בטח לא רחוק מזה.

העצב שלי על כל העניין אנוכי לגמרי. תומר נראה לי מרוצה, בית הספר לטבע תפור עליו יפה יפה, הכל בסדר. רק אני מקונן על תקופה שנגמרה, בפאתוס ודרמטיות יתר. אני מעדיף אותו בגן, משבש מילים, בטוח שהרכב של העירייה שגורר מכוניות רק עוזר להן למצוא חנייה במקום שמותר, קטן כזה. עכשיו שניהם כבר לא בפאזה הזו. שונא סיומי תקופה.

בסוף אני אצטרך לעשות עוד אחד כזה.

מכות, הסעות והמצב החברתי הלא ברור

לתומר, אם להאמין לו בנקודות זמן מסוימות, אין חברים. מציקים לו בגן, לא משתפים אותו, דחפו אותו היום והוא נפל, פירקו לו את המבנה שהקים מקוביות. מרביצים לו. אומללות.

הבעיה היא שזה לא מתיישב עם העובדות. כשאני בא לקחת אותו שני ילדים רוצים לבוא אליו, ושלישי תוהה מה לגבי מחר. הוא כבר הביא הביתה בחורה. איכשהו כשאני בא לקחת אותו הוא תמיד באמצע משחק עם עוד כמה ילדים. לא יצא לי לראות אותו סופג דחיפה. בדרך הביתה תמיד נשמעות קריאות מהמדרכה השניה: שלום תומר.

גם לגבי עניין האלימות אני תוהה. שמעתי רק על שני אירועים כאלה מגורמים שאינם תומר, ובשניהם תומר לא היה בדיוק הקרבן. למשל בפעם ההיא שבה הוא וחבר שיחקו בדחיפות. החבר דחף, ואז תומר דחף חזרה והעיף אותו על הקיר. לא נעים, אבל חלק מהסיכון לא?

כל ההגיג הזה בא להרגיע אותי לקראת ההסעות של כיתה א'. בפעם הראשונה תומר יבלה פרק זמן משמעותי בלי מבוגר אחראי של ממש (הנהג לא נחשב) עם חבורת ילדים, חלקם גדולים ממנו. שלא לדבר על האפשרות שיירד בתחנה הלא נכונה בדרך הביתה. בשלב הזה, אם כן, אני מעדיף לראות בילד שלי ערס קטן עם חוש התמצאות, מאשר ילד טוב ופגיע. גם אם זה לא מדויק, לחרדות שלי זה עוזר.

ניו אייג'? לא בבית הספר של הבת שלי

נגה סיפרה את זה במקרה, תוך כדי הליכה: הגיעה מורה מחליפה, במקום המחנכת שחלתה, וסיפרה להם שיש דבר כזה הסוד. ואם אתה חושב על משהו ומאוד רוצה אותו אז הוא יתגשם, וכו' וכו'. עוד לפני הוכו' הראשון הרגשתי את הפיוזים מתעופפים להם אחד אחד.

אני מתעב ניו אייג' ורוחניות בשקל. כל מיני מסלולים מהירים לאושר (תמורת תשלום, כמובן - על הספר/הרצאה/סדנה במדבר) שבאים להחליף את המציאות שהיא כאוס ועבודה קשה ומזל. מחשבה מייצרת מציאות הוא אחד המשפטים הכי מעצבנים ששמעתי.



מילא אני, ציניקן מעל גיל 18. הרעיון שזה מה שדוחפים לילדים בכיתה ד' לראש הוציא אותי מדעתי. נגה נלחצה. היא יודעת שזה לא ככה, ושצריך לעבוד ולהתאמץ כדי להשיג דברים, ושאני לא אגיד למנהלת כי היא לא רוצה שבכיתה יידעו שהיא אמרה. ניסיתי להרגיע אותה, אבל את המנהלת דווקא תפסתי לשיחה. זה לא ככה, היא אמרה. המורה הזו מלמדת תקשורת, היא דיברה איתם אולי על סרטים. היא לא גורו של העניין. אמרתי שאולי בתור מורה לתחום היא לא מתקשרת את הדברים נכון. המנהלת הבטיחה שתדבר איתה. רבאק, אם כבר סרטים יש את האזרח קיין, ביג, אלוהים יודע מה. לא דווקא הג'אנק הספציפי הזה.

אין לי בעיה עם רוחניות. אני גם מאמין שמצב נפשי משפיע על המצב הפיזי - חרדה הופכת את הגוף לפגיע יותר, מוטיבציה ורצון להצליח יעזרו להגשים מטרה. אבל כשמתחילים לדבר על ישויות, תקשור ושאר בולשיט שהוא בעצם אלוהים בגירסה מרודדת, זה מעצבן. אני מבין שאנשים צריכים לנסות ולייצר סדר מלאכותי בקיום הלא מתוסרט שלנו. אבל שלא יעשו את זה בבית הספר של הבת שלי.

התעללות בהורים 2: סוף דבר

אחרי שקיטרתי כאן על מסיבות סוף השנה שנדחסו ליום שישי אחד (וננזפתי שזה לא סקסי), הגיע הזמן לומר את האמת: לא היה כל כך נורא, בטח אל במקומות שציפיתי להם.

כלומר במקום שהמסיבה של תומר תהיה קצרה ולעניין ושל נגה ארוכה ומתישה, הרי שהמסיבה בגן נמרחה קצת יותר מדי, והאירוע רב הנפגעים של בית הספר דווקא היה חביב. לא ברור למה בגן החליטו למשוך את העניין לאורך שעתיים, אבל ניחא. מנגד, בכיתה של נגה ויתרו על עוד מופע מחול לטובת מעגל דרבוקות לילדים, שהותיר זמן למינגלינג ואוכל להורים (וכדורגל עם תומר). בנוסף, הילדים הריצו בסוף שיר ראפ שעיקרו שבחים וחנופה למורה, אבל ביצירתיות.

בסוף, כשאני והאמא של הצאצאים זינקנו על ההזדמנות הראשונה לעוף הביתה, תהיתי אם נגה מתבאסת מצמד ההורים המיזנטרופים שלה. אם היא מסתכלת על ההורים שתמיד נשארים באירועים האלה עד הסוף, מצטרפים בעצמם לתיפוף ושירה ושאר כאלה. אם לא מתחשק לה מדי פעם להחליף את צמד הציניקנים הגרושים שיש לה בצמד הבתים. התשובה כמובן: גם אם כן, יש לה בעיה, וחוצמזה יש לנו יתרונות אחרים. אני מניח לפחות.

אירועי סוף השנה, או התעללות מאורגנת בהורים

אני אקטר על זה כנראה גם בשנה הבאה, בדיוק כמו שקיטרתי בקודמת. מחר, שישי, סוף השבוע, יום מנוחה ורביצה, יש שתי מסיבות סיום. לתומר בבוקר בגן, לנגה אחרי הצהריים בפא(קינג)רק הירקון. הידד.

אם להסתמך על נסיון העבר, המסיבה של תומר תנוהל ביד רמה על ידי צוות הגן, תימשך כשעה כולל מופעי ילדים והקראת תודות לגננות (סינג'רו אותי לכתוב שתיים כאלה. חרוזים, בטח שבחרוזים). המסיבה של נגה לעומת זאת תוכתב על ידי הורים, חלקם (רק חלקם נו) אמני במה מתוסכלים (וחלקם סבבה אם במקרה מישהו מכם נקלע לפה), תימשך כיממה, ותגרום לי לרצות למות.

אני מקווה שאני טועה. ומקטר סתם, כרגיל. אבל משהו במסיבות האלה, ברגע שהן יוצאות מתחומי הגן, הופך למנופח, מוגזם וחסר שליטה. אני יכול להבין כשמדובר במסיבת סיום של התיכון, או אפילו של היסודי. אבל הילדה עולה לכיתה ה'. אפשר לציין את זה במסיבה של שעה אי שם במטווחי השלכת חוברת עבודה בלשון מבית הספר שלה, ולא לבצע סיכול ממוקד באחר הצהריים של יום שישי. אפשר גם לוותר על פירוטכניקה של 3 שעות שכוללת פיזוזים וריקודים ושאר מופעי וודביל.

דיווחים מהחזית, אם אחזור ממנה, בהמשך.