פרידה מדוד השומר

זה פוסט תל אביבי לגמרי.

דוד השומר הוא אושיה. דמות. סלב. הנתונים עובדים נגדו: בדרך כלל שומרים - בקניון, במוסדות חינוך - הם סוג של רהיט. אתה עובר לידם, פותח תיק או מרים זרועות, למישוש קל, והלאה. לא באמת רואה. לא דוד. הוא עומד בשער אשכול הגנים - קומפלקס גני הילדים שנגה ותומר היו בו - כבר 14 שנה. ואין הורה שלא מכיר אותו.

יש לו זיכרון פנומנלי. הוא זוכר כל ילד, כל הורה, במקום שיש בו בחישוב גס מאוד כ-200 ילדים. כשתומר פתח את הגבה והוזעקתי לגן, הוא אמר לי בשנייה שהוא ראה אותי: זה לא נראה נורא, הוא בסדר. הוא לא שאל אם אני האבא של. הוא ידע בדיוק. והגיוני שהוא לא התרגש - כמעט כל הורה ניהל שיחות עם דוד, ואחד הנושאים החביבים עליו הוא כלבי תקיפה (הפיטבול שהיה לו ברוסיה, למשל), ובכלל גבריות וקצת דם. די מרגיע באיש ששומר על הילדים שלך במדינה כזאת.

נגה שאלה פעם למה אנחנו לא יושבים ומדברים עם דוד, על הברזלים מחוץ לגן. זה היה סמל סטטוס, והיא לא הבינה את ההורים הסוציומטיים שלה. מאז כבר יצא לי לשוחח איתו כמה פעמים. ועדיין קשה לי להבין לגמרי את סוד הקסם, למרות שאי אפשר להתווכח עם קיומו.

אני מניח שהוא משדר כריזמה ואיזה ביטחון פנימי עמוק. לדוד ברור לחלוטין שהוא חשוב, לא בר תחליף, לא עוד פונקציה בגן. והביטחון בעובדה הזו הופך אותה לנכונה. הוא חי את הגן, מכיר את כולם, אכפתי, כמו שריף בעיירה שלו. בימים בהם הוא איננו, ויש שומר מחליף, אני נתקף אי שקט קל. דוד הוא הזקיף ששומר על המקדש, אף אחד לא באמת יכול להחליף אותו. וכשהוא שם - יש תחושה ששום דבר רע לא יקרה לילד שלך, החל מסתם יציאה של ילדים החוצה לשוטט, וכלה בחוליית מחבלים עצבנית, שבאמת חבל עליהם אם יתעסקו עם דוד.

תומר סיים את הגן. אין לי עוד ילדים באשכול, ולא יהיו בשנים הקרובות. נגמרה תקופה. פרידה. הנה קטע ממחוברות, שבו דוד מככב. שווה צפייה.

מכות, הסעות והמצב החברתי הלא ברור

לתומר, אם להאמין לו בנקודות זמן מסוימות, אין חברים. מציקים לו בגן, לא משתפים אותו, דחפו אותו היום והוא נפל, פירקו לו את המבנה שהקים מקוביות. מרביצים לו. אומללות.

הבעיה היא שזה לא מתיישב עם העובדות. כשאני בא לקחת אותו שני ילדים רוצים לבוא אליו, ושלישי תוהה מה לגבי מחר. הוא כבר הביא הביתה בחורה. איכשהו כשאני בא לקחת אותו הוא תמיד באמצע משחק עם עוד כמה ילדים. לא יצא לי לראות אותו סופג דחיפה. בדרך הביתה תמיד נשמעות קריאות מהמדרכה השניה: שלום תומר.

גם לגבי עניין האלימות אני תוהה. שמעתי רק על שני אירועים כאלה מגורמים שאינם תומר, ובשניהם תומר לא היה בדיוק הקרבן. למשל בפעם ההיא שבה הוא וחבר שיחקו בדחיפות. החבר דחף, ואז תומר דחף חזרה והעיף אותו על הקיר. לא נעים, אבל חלק מהסיכון לא?

כל ההגיג הזה בא להרגיע אותי לקראת ההסעות של כיתה א'. בפעם הראשונה תומר יבלה פרק זמן משמעותי בלי מבוגר אחראי של ממש (הנהג לא נחשב) עם חבורת ילדים, חלקם גדולים ממנו. שלא לדבר על האפשרות שיירד בתחנה הלא נכונה בדרך הביתה. בשלב הזה, אם כן, אני מעדיף לראות בילד שלי ערס קטן עם חוש התמצאות, מאשר ילד טוב ופגיע. גם אם זה לא מדויק, לחרדות שלי זה עוזר.

התעללות בהורים 2: סוף דבר

אחרי שקיטרתי כאן על מסיבות סוף השנה שנדחסו ליום שישי אחד (וננזפתי שזה לא סקסי), הגיע הזמן לומר את האמת: לא היה כל כך נורא, בטח אל במקומות שציפיתי להם.

כלומר במקום שהמסיבה של תומר תהיה קצרה ולעניין ושל נגה ארוכה ומתישה, הרי שהמסיבה בגן נמרחה קצת יותר מדי, והאירוע רב הנפגעים של בית הספר דווקא היה חביב. לא ברור למה בגן החליטו למשוך את העניין לאורך שעתיים, אבל ניחא. מנגד, בכיתה של נגה ויתרו על עוד מופע מחול לטובת מעגל דרבוקות לילדים, שהותיר זמן למינגלינג ואוכל להורים (וכדורגל עם תומר). בנוסף, הילדים הריצו בסוף שיר ראפ שעיקרו שבחים וחנופה למורה, אבל ביצירתיות.

בסוף, כשאני והאמא של הצאצאים זינקנו על ההזדמנות הראשונה לעוף הביתה, תהיתי אם נגה מתבאסת מצמד ההורים המיזנטרופים שלה. אם היא מסתכלת על ההורים שתמיד נשארים באירועים האלה עד הסוף, מצטרפים בעצמם לתיפוף ושירה ושאר כאלה. אם לא מתחשק לה מדי פעם להחליף את צמד הציניקנים הגרושים שיש לה בצמד הבתים. התשובה כמובן: גם אם כן, יש לה בעיה, וחוצמזה יש לנו יתרונות אחרים. אני מניח לפחות.

אירועי סוף השנה, או התעללות מאורגנת בהורים

אני אקטר על זה כנראה גם בשנה הבאה, בדיוק כמו שקיטרתי בקודמת. מחר, שישי, סוף השבוע, יום מנוחה ורביצה, יש שתי מסיבות סיום. לתומר בבוקר בגן, לנגה אחרי הצהריים בפא(קינג)רק הירקון. הידד.

אם להסתמך על נסיון העבר, המסיבה של תומר תנוהל ביד רמה על ידי צוות הגן, תימשך כשעה כולל מופעי ילדים והקראת תודות לגננות (סינג'רו אותי לכתוב שתיים כאלה. חרוזים, בטח שבחרוזים). המסיבה של נגה לעומת זאת תוכתב על ידי הורים, חלקם (רק חלקם נו) אמני במה מתוסכלים (וחלקם סבבה אם במקרה מישהו מכם נקלע לפה), תימשך כיממה, ותגרום לי לרצות למות.

אני מקווה שאני טועה. ומקטר סתם, כרגיל. אבל משהו במסיבות האלה, ברגע שהן יוצאות מתחומי הגן, הופך למנופח, מוגזם וחסר שליטה. אני יכול להבין כשמדובר במסיבת סיום של התיכון, או אפילו של היסודי. אבל הילדה עולה לכיתה ה'. אפשר לציין את זה במסיבה של שעה אי שם במטווחי השלכת חוברת עבודה בלשון מבית הספר שלה, ולא לבצע סיכול ממוקד באחר הצהריים של יום שישי. אפשר גם לוותר על פירוטכניקה של 3 שעות שכוללת פיזוזים וריקודים ושאר מופעי וודביל.

דיווחים מהחזית, אם אחזור ממנה, בהמשך.

תומר מביא הביתה בחורה

היא זאת שניגשה אלי כשהגעתי לגן. "אפשר שתומר יבוא אלי או שאני אבוא אליו"? הנחתי שהוא יסרב. בכל זאת, בת. אבל הוא רק הנהן לאישור באדישות. שתבוא אליו.

בדרך הביתה הם רצו והשתוללו, כולל דחיפות ונגיעות. שמתי לב שהיא גבוהה ממנו בחצי ראש. בבית חתכתי להם אבטיח ועזבתי אותם לנפשם. נגה התבייתה על המחשב, תומר שלף לכבוד האורחת את כל היצע הפליימוביל-בובות שלו, ואני מצאתי את עצמי יושב וקורא ספר, נטול דאגות ותפקיד.

הם הסתדרו מעולה. יותר טוב ממה שקורה לרוב עם חברים בנים. נגה עשתה פרצוף של אחת שיודעת, וגם רוני השכנה שבאה לבקר הסתכלה ותהתה אם עדיף שנצא מהחדר וניתן לילד להריץ על החברה מהגן איזה תמרון או שניים של מקצוען.

הביקור נמשך 3 שעות ונרשם כהצלחה. היה מאוד מוזר לראות חברה בת בבית. לא זוכר שנגה הביאה אי פעם גברבר, כולל בגילה המתקדם של כמעט 10. בקיצור, גו תומר גו.