טוב חזרתי לרשימות

חרא טכנולוגיה, אבל הקהל, הקהל.

notes.co.il/noam

טרנטינו, נאצים, ואיך צריך יהודי להתנהג בקולנוע

בדקות הראשונות של "ממזרים חסרי כבוד" מצאתי את עצמי זז באי נוחות בכיסא. ואין כאן תלונה לרפד שעובד עם רשת לב. הסצינה הראשונה מזכירה מערבון, רק עם קציני ss במקום כנופייה מקסיקנית. כל דחפי הדור השלישי שלי התעוררו, כל הביקורות המבוהלות על מגע ידיו הגס של טרנטינו בקדשי השואה נראו לי לרגע מוצדקות.

אבל ככל שהסרט התקדם, משהו השתנה. בסופו של דבר, היחס של טרנטינו נראה לי הגון וראוי הרבה יותר מזה של שפילברג ברשימת שינדלר הצדקני, או של במאים אחרים בסרטים "רציניים" לא פחות. ואז קראתי את הקטע הבא בויינט.

בואו נפרק את הטענות. קודם כל טוען הדוד מויינט, יש כאן סילוף של הזיכרון, של ההיסטוריה. נער אמריקאי שיראה את הסרט עלול עוד לחשוב שמדובר בייצוג של המציאות. בלי מחנות ריכוז, עם יהודים מקרקפים. אלא שכמה פסקאות אחר כך הוא סותר את עצמו, ומדבר על כך שהסרט לא פועל בחלל ריק. הוא מתכוון להכחשת השואה, אבל מה עם גורמים נוספים? מה עם רשימת שינדלר שאותו הוא משבח, ושאר סרטים וספרים? כמה צופים באמת יילכו לראות את הסרט חפים מכל ידע והקשר?

הלאה. הטענה הבאה היא שהיהודים מוצגים כסדיסטים, הגרמנים כקרבנות. לא ברור איך הדבר מתיישב עם הסצינה הראשונה בסרט, שבה נטבחת משפחה יהודית על ידי הנאצים, אך ורק בשל יהדותם. זאת, אחרי דיאלוג מצמרר בו היהודים מושווים לעכברושים, דיאלוג שכולו ייצוג הגזענות במירעה. ושוב – האם באמת לא ברור לקהל הצופים מי ומה הם הנאצים? האם אין כאן התנשאות מופרזת?

טרנטינו מדבר על חיסול הנאצים כפנטזיה של כל יהודי. הכותב מזדעזע, אני לא. כן, חבורת חיילים יהודים שמחסלת נאצים, ובכלל הקונספט של נקמה בנאצים, מדברים אלי. הם חלק מהאתוס של מדינת ישראל: מה היא לכידת אייכמן ונאצים אחרים, אם לא נקמה, עשיית צדק עם מי שקמו עלינו להשמידנו?

הכותב גם מזדעזע ממה יחשבו על היהודים בעקבות הסרט הזה, איך ידמיינו אותנו בעולם. הוא שוכח את הטענה שהסרט אינו פועל בחלל ריק: האם הצגת הקונפליקט הישראלי-פלסטיני לא משפיעה על דעת הקהל? סרטי שפילברג ואחרים, ועוד אינספור מקורות – רק הסרט של טרנטינו הוא שיעצב את דמות היהודי בתודעה? והאם דמות היהודי כקרבן חסר אונים בסרטו של שפילברג – קרבן שניצול רק בזכות חסדיו של זר – עדיפה? מדויקת יותר, מחוץ להקשר המיידי של השואה? לא ברור.

הסרט של טרנטינו לא פועל, כאמור, בחלל ריק. בשנים האחרונות יצאו כמה וכמה סרטים, כמו מינכן והתנגדות, שמציגים את היהודי כאקטיבי, נוקם, מגן על עצמו. אבל חשוב מזה: בניגוד לסרטים אחרים שמנסים להסוות את היותם בדיה בסופו של דבר, באמצעות מראית עין של דיוק היסטורי וחשיבות עצמית, טרנטינו פועל באופן גלוי. הוא לא מסתיר את העובדה שמדובר בפנטזיה, במוצר קולנועי, באמירה על המציאות ולא בייצוג שלה.

אחת האמירות המשמעותיות בעיני בסרט היא מנהגו של אלדו ריין - בראד פיט - מנהיג חבורת הממזרים, לחרוט צלב קרס על מצחם של הגרמנים שהוא משאיר בחיים. לא מדובר בסדיזם לשמו, יש לזה הסבר: בתום המלחמה, הוא יודע, הם יפשטו את מדיהם, ויחזרו לחיות חיים רגילים. איש לא יידע שמדובר בנאצים. ואת זה הוא לא מוכן לסבול. לכן הוא מותיר את אות הקין הזה, לדיראון עולם. יש כאן אמירה, על חוסר הנכונות לשכוח ולסלוח. אמירה על זיוף והעמדת פנים. אמירה שראוי להקשיב לה.

משהו בשבחי התקליט/אלבום

אני שומע עכשיו הרבה סטיבי וונדר - את התקליטים הישנים, לפני שהוא נהיה דביק וסכריני.

אני יודע שהעולם עובר לפורמט אחר, שהאלבומים בדרך החוצה. שיש כאן סגירת מעגל - פעם כתבו שירים בודדים ומכרו סינגלים, ואז עברו לאלבומים שלמים. אני יודע שחלק מהמעבר הזה נבע מחמדנות. על תקליט לקחו יותר כסף. ויש לא מעט אלבומים שמתאימים להגדרה של פיל ספקטור - שיר או שניים טובים, מוקפים בג'אנק.

אבל. יש אבל. יש לא מעט שירים שהכרתי אך ורק בזכות הפורמט הזה, של אלבום. שירים שלקח לי זמן לחבב, להבין, להתרגל אליהם. just a man המופלא של faith no more מ-king for a day, full for a life time. זה השיר שסוגר את האלבום, ורק אחרי כמה האזנות גיליתי אותו. ויש עוד רשימה ארוכה. אם העולם עובר/חוזר ללהיטים בלבד, השירים האלה יילכו לאיבוד. כל מה שמורכב מדי, או מצריך יותר מהאזנה-שתיים, ייגנז. ייחסך מאיתנו לא מעט זבל בינוני. אבל גם נחמיץ אי אילו יצירות מופת קטנות.

נאצים ועיראק, גירסת האקשן והקונג פו

לא, לא קשור לטרנטינו החדש.

הנה התיזה: תרבות פופ מלמדת הרבה יותר על הלכי רוחות הזמן, תפיסות ובכלל, מאשר תרבות גבוהה. ואני אנמק ואפרט.

ראיתי שני סרטים בזמן האחרון, די.וי.די, להעביר את הזמן. בידור נטו. נתחיל בראשון ip man (לא איי.פי של מחשב, תרגיעו) הוא סרט קונג פו. אני מחבב את הז'אנר. בתפקיד הראשי - דוני ין, שחקן נחמד ואיש שיודע לפרק את הצורה לברנשים באופן מעורר הערכה. אולי אתם זוכרים אותו מ"גיבור". בסרט הזה ין הוא מאסטר קונג פו סיני בשנות ה-30 של המאה הקודמת. הוא מעביר את חייו בשלווה, בשתיית תה ובמכות מדויקות לעצם הבריח, עד שהיפנים פולשים לסין ב-1937.

המאסטר נאלץ לעבוד כאחד האדם, ולאכול הרבה פחות אורז. לאט לאט הוא משתף פעולה עם הכוחות המתנגדים לכיבוש, עד לשיא הסרט - קרב ראווה מול גנרל יפני. המון אגרופים, מרפקים ובעיטות. הסוף. ואז עולות הכתוביות: ב-1945 נכנעה יפן ללא תנאי, ומלחמת סין-יפן התסיימה. זהו.

הסתיימה? מה עם פרל הרבור, הירושימה ונגסקי, היטלר, נאצים, משהו? לא כאן. מדובר בסרט מ-2008, שזכה להצלחה נאה מאוד בהונג קונג, בה נעשה. מדובר גם בייצוג של מה שמעניין את הקהל שלו, ומה שתואם את תפיסת ההיסטוריה והתרבות שלו. זה מרתק.



הלאה. the hurt locker הוא סיפור אחר. כאן מדובר בסרט טוב באמת: קורותיה של יחידת חבלנים בעיראק. אין באמת עלילה - רק רצף של משימות, שמבהירות שהגיבור הראשי שלנו הוא ג'אנקי של מלחמה ואדרנלין. אין גם כוכבים - השחקנים הידועים כאן (זהירות, ספולר במשפט הבא!) נהרגים דקות ספורות אחרי שהם מופיעם על המסך.

בניגוד לסרטי עיראק אמריקאיים שניסו לטפל בנושא ברצינות הראויה - עמק האלה הבכייני למשל - the hurt locker לא מתיימר לכלום. דווקא בגלל זה הוא כל כך אפקטיבי. לאורך הסרט אתה מבין את עומק הבוץ בו נתקעו האמריקאים, את עצמת הזוועה, ואת חוסר התכלית. זה סרט פעולה מצוין, ובה בעת סרט אנטי מלחמתי משובח. בעמק האלה יש הופעה גאונית של טומי לי ג'ונס (וקצת סוזן סרנדון) והמון צדקנות נוסח יורים ובוכים, חיילים אמריקאים שנראים כמו דוגמנים, ושוטרת שנראית כמו שרליז ת'רון. ב-the hurt locker יש אנשים שנראים כמו בני אדם. ומלחמה שנראית כמו גהינום.

שברון לב קטן, משהו יומיומי

ההסעה הגיעה אחרי המתנה מורטת עצבים. שונא את ההסעות לבית הספר של תומר. עד השנה הייתי מגיע לגן, מוצא אותו בחצר, לוקח אותו הביתה. היד שלו בידי, מה כבר יכול לקרות. ועכשיו? כמעט 40 דקות במיניבוס, בלעדי. עוד פסיעה לכיוון אבדן השליטה בכל הנוגע לילדים. ואני שונא חוסר שליטה.

והנה המיניבוס לוקח את הפנייה סוף סוף, נעצר ליד, ותומר יוצא החוצה, מטפס על הידיים שלי ומתחיל לבכות. יש כל מיני ז'אנרים של בכי, הורים כבר מכירים את זה. תומר מתייפח עכשיו. בכי שאי אפשר לעצור, בכי מר. שם את הראש על הכתף שלי ובוכה.

הדקה שעוברת עד שהוא נרגע ארוכה-ארוכה, וההספק שלי בה מרשים. אני רוצה לטלטל אותו ושיגיד לי כבר מה קרה, כי שלל התרחישים שעוברים לי בראש גורמים לי לקשיי נשימה. כל סיפורי הזוועה על התעללויות שמופיעים בעמודים האמצעיים של העיתון צפים ועולים, כל החרדות שכל הורה מחזיק בהיכון בראש. אני יודע שאני צריך לתת לו להירגע, ורק לחבק, אבל זה קשה.

כשהוא נרגע קצת הוא מסביר שהנהג נסע היום בדרך אחרת, שהוא לא הכיר. אם זו היתה אחותו, אסטרונאוטית כמו אבא, היא לא היתה מבחינה. תומר נתקף חרדה, אבל התבייש כנראה לשאול. כשירד בתחנה וראה אותי, החרדה פרצה החוצה והשאירה כתם מלוח ורטוב על החולצה שלי.

וזהו. הרגשתי הקלה מטורפת, הרגשתי איך הלב שלי נשבר למחשבה עליו, מכווץ בכיסא, חושש שהוא בדרך לאיבוד. עוד יום עבר.

טרגדיית רמון: למה יתומי צה"ל לא צריכים לשרת בקרבי

העיתונים התמלאו במאמרי דעות וראיונות בעקבות הטרגדיה של משפחת רמון, ואם יש משהו שמרתיח אותי בכל העניין, זו הלגיטימציה: הם בני 18, הם כבר בוגרים מספיק להחליט בעצמם.

הם לא. כל העניין הזה, של הצורך בחתימת אם שכולה כדי לאפשר לבנה לשרת בקרבי, הוא ציני ואכזרי. אני בטוח שהוא נולד מתוך כוונה טובה, כמו גם מתוך המנטליות הצבאית של מדינה שחיה על חרבה. אבל כוונות טובות כידוע לא בהכרח מובילות למקומות מוצלחים.

בני 18 אינם בוגרים אחראיים. אם הם היו כאלה, לא היו מגייסים אותם לצבא. זה גיל אידיאלי לחיול: צעירים, תמימים ומתלהבים. חומר מצוין למדים. אני מבין את הכורח הזה במדינה כמו שלנו, ומקבל אותו. אבל לא כשזה מגיע למשפחות שכולות.

ילד בן 18 לא מסוגל להבין את הכאב והחרדה של אם שכולה. הוא אפילו לא מסוגל להבין דאגה וחרדה של הורים רגילים. הוא שומע את החברים שלו, את המורים, את המדריכים בסדנת הגדנ"ע. הוא לא ישמע את חריקות קפיצי המזרון כשאמא שלו לא תישן שלוש שנים.

אבי נהרג במלחמת יום כיפור. הוא היה בן יחיד. אמא שלו חתמה, בטח חתמה - הוא לא היה מוכן לשמוע על שירות לא קרבי. הפרופיל הקלאסי של פעם: ילד שעלה לארץ בגיל 10, מאירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, ורצה להיות יותר צבר מצבר. סבתא שלי נרדפה על ידי החתימה הזו עד יום מותה. כשהגעתי לגיל 18 חתימה לא היתה אופציה בכלל. אבל רק היום, כשאני אב לילדים, אני באמת מבין למה.

אמי התחתנה שוב, ונולדו לה ילדים. אחד מהם גויס לקרבי, למרות תחנוניה. החוק היבש לא נרטב גם מדמעות אלמנה: הוא לא היה בן יחיד, וטכנית גם לא בן למשפחה שכולה. יש דברים שאי אפשר להימלט מהם במדינה הזו. אבל את נושא הבנים למשפחות שכולות אפשר לפתור: לוותר על החתימה, להפסיק להעמיד פנים שילד בן 18 באמת מבין משהו, ולא לגייס יתומי צה"ל לקרבי. עדיין יישאר במדינה הזו מספיק אבל וטרגדיות לכולם. על האבל המסוים הזה אפשר לוותר.

הסכסוך הערבי-יהודי כפי שסיפרתי אותו לסוכן הביטוח שלי

מדובר בסיפור אמיתי, שסיפרה לי ידידה. מסוג הסיטואציות שאורזות בתוכן כל כך הרבה סימבוליות, עד שזה מגוחך.

הבחורה, שמאלנית רדיקלית נלהבת זה שנים, נסעה לירושלים, לפסטיבל הסרטים. בצומת בכניסה לעיר היא איבדה ריכוז לשנייה, וכשהרמזור הוריק היא נסעה קדימה, ופגעה במכונית שלפניה. לא משהו רציני, מכה קטנה. המכוניות עמדו להן בכניסה לבירה, צמודות. מהרכב הנפגע יצאו גבר ואישה, ערבים, והתחילו לצעוק. הוא מתלונן על הפגיעה במכונית החדשה, היא צועקת שהבחורה פגעה בהם כי הם ערבים.

הם עמדו ככה כמה דקות. השמאלנית מנסה לשכנע אותם לזוז קדימה, כדי שיראו שלא נגרם נזק. הם צועקים ומסרבים, וכל הכניסה לירושלים פקוקה לה, מאחורי צמד המכוניות הצמודות, כאילו היו גוף אחד.

בסופו של דבר זה נגמר בהחלפת פרטים, אבל הסתבך בהמשך ויגיע כנראה למשפט. למרות שלכאורה אין כאן כלום: בסך הכל היתקלות קטנה בירושלים שהסתבכה.

אכזבה בגני התערוכה, מסקנות מפיאסקו mgmt

כשלהקת החימום מוצלחת יותר מהמופע המרכזי, יש כאן בעיה.

הסאונד בגני התערוכה מצ'וקמק. לפחות בהופעות שאני ראיתי שם. בהופעה של איגי פופ הסאונד היה גרוע, אבל האיש בא לעבוד, ועם התלהבות מהבית. בגיל 60 זה די מרשים לזנק אל הקהל, להתפרע על הבמה, ולהעלות אליה אנשים שירקדו, גם אם זה לא מוצא חן בעיני אנשי האבטחה.

mgmt לא היו זקוקים לאנשי אבטחה. לא נראה היה שמישהו הולך להסתער על הבמה שלהם. חשבתי שאולי זו טקטיקה: הקהל מתלהב מהמוזיקה? נרגיע אותו, נוריד אותו, נרדים אותו. אפס התלהבות, מינימום תנועה על הבמה, מינימום תקשורת, בלי כריזמה.

כריזמה - מיוונית, מתת אל. הסולן של mgmt לא קיבל כנראה. הוא עומד כל ההופעה, מחזיק את הגיטרה כמו חייל ג'ובניק רופס.

להדרן הם שמרו רק להיט אחד. שגם בו היתה תקלה טכנית מחפירה. מעצבן.

הופעה יכולה להיות נקודת מפנה ביחסים עם להקה או זמר. אחרי ההופעה של מארק רונסון אני לא יכול לשמוע את האלבום שלו בלי להיזכר בתחושה ההתעלות ההיא. יהיה לי קשה לשמוע את mgmt עכשיו.

לפחות אחר כך, אחרי ש-mgmt ירדו, היה לערב סוף מתוק.

מלנכוליה בכיתה א'

לא של תומר. לגמרי לא של תומר. הוא היה רגוע לגמרי. כשעזבתי סוף סוף את הכיתה שלו, עם מחנק בגרון, הוא בקושי שם לב. הוא היה עסוק מדי בלעשות קרניים לחבר שלו, בזמן שאמו של החבר מנסה לצלם.

לא צילמתי. אני מניח שזו עבירה על איזה דיבר הורי, לא לצלם את הילד ביום הראשון של כיתה א'. הייתי עסוק במה שאהוד ברק היה קורא לו בטח התבכיינות. הייתי מבואס מדי מזה שהילד כבר רשמית לא בגן, לא קטן, לא תינוק. האחות שלו כבר לא רוצה שילוו אותה לכיתה, כי זה "מבייש". הוא בטח לא רחוק מזה.

העצב שלי על כל העניין אנוכי לגמרי. תומר נראה לי מרוצה, בית הספר לטבע תפור עליו יפה יפה, הכל בסדר. רק אני מקונן על תקופה שנגמרה, בפאתוס ודרמטיות יתר. אני מעדיף אותו בגן, משבש מילים, בטוח שהרכב של העירייה שגורר מכוניות רק עוזר להן למצוא חנייה במקום שמותר, קטן כזה. עכשיו שניהם כבר לא בפאזה הזו. שונא סיומי תקופה.

בסוף אני אצטרך לעשות עוד אחד כזה.

יום הורים, או כשהגהינום יקפא

תאורטית זה יכול לקחת שעה. מורה אחת מול הורים ל-40 ילדים. היא צריכה להעביר להם כמה וכמה דגשים לגבי כיתה א'. הם צריכים להקשיב, לרשום אולי פה ושם משהו, ויאללה הביתה.

הרכב ההורים: 6 פסיכולוגים, 3 רופאי שיניים. חמישה עוסקים באינטרנט מכל מיני כיוונים. הכי מגניב - אמא שוטרת. לא ממש חתך מייצג של האוכלוסייה. אולי של האוכלוסייה של בועת תל אביב.

אספת ההורים נמשכת שעתיים וחצי. אנחנו יושבים בכיתה צפופה על כסאות קטנטנים שוברי גב. לכולם יש מה לשאול, לכולם יש מה להעיר. יש שאלות הגיוניות - מה להביא ביום הראשון, למשל. אבל יש גם אמא שחשוב לה לדעת איך הילדים צריכים להצביע כשהם רוצים לצאת לשירותים. כשהמורה אומרת שהיא מבקשת להימנע מממרח שוקולד, להורים חשוב לדעת אם ממרח חרובים זה בסדר. ואורגני? וריבה? ודבש? רבאק. האבא שיושב לידי כבר עצבני. זה שלפניו מסתמס בטירוף באייפון.

דיון סוער פורץ לגבי העפרונות שצריך להביא. לא מצאו את הדגם שהוגדר בדפי הציוד, והוא גם יקר. המורה על סף יאוש. אז תקנו עיפרון אחר, רק שיהיה רך. היא מסבירה קצת על שיטת לימוד הקריאה. מייד פורץ ויכוח פדגוגי, כאילו האומללה היא זו שקבעה את השיטה, או שהיא לפחות באת כוחו של גדעון סער בגוש דן. היא מבקשת להגיע עם שיער אסוף, בגלל מכת הכינים. אמא אחת שואלת מה אם יש שיער קצר? ואמא אחרת מתחילה להרצות על שיטה בדוקה למלחמה בטפילים הקטנים. יופי.

לעוד אבא חשוב נורא לדעת במדויק את שעות השיעורים. אבל על הדקה. ואמא אחת מתווכחת עם המורה לגבי הסוגיה וובקינז, כן או לא. אני מאבד תחושה ברגל שמאל. המורה מאבדת סבלנות. מגיעים למתנדבים לוועד. נקודה חיובית - נראה שחצי מההורים הם מז'אנר המעורבים, לא סוציומטים כמוני. ידיים מונפות. עוד נקודה חיובית: רוב גורף לגישה סוציאליסטית למהדרין לימי הולדת. חגיגה קולקטיבית, מתנות משותפות. סבבה. הביתה. מחר יום ראשון בכיתה א'.

הרומן השוודי שלי

מבחינתי "נערה עם קעקוע דרקון" של סטיג לרסון הוא קודם כל ליסבת סלאנדר, הדמות שהכי אהבתי בספר מאז ג'ו קוואליר וסם קליי של מייקל שייבון. כשאני מנסה לחשוב על דמויות ספרותיות שאהבתי יותר אני כמעט לא מצליח - אוזפה באלה תולדות כמובן, וחלק מגיבורי שר הטבעות בגיל מסוים. זה מה שעולה לי לראש כרגע.

אסף שור מנסה להבין ב"שבעה לילות" מה הופך את הספר השוודי המפומפם תקשורתית הזה לבאמת מוצלח. זו שאלה רלבנטית: מדובר בספר מתח, ז'אנר שבדרך כלל לא זוכה לחותם הכשר של משטרת האיכות. הוא גם לא כתוב מצוין: יש בו, בעיקר בהתחלה, קטעים קצת טכניים מדי. אין בו, כמו ששור מציין רבדים, ניואנסים ועומק - הדברים נאמרים בצורה ברורה וישירה רוב הזמן. אז מה כן? שור טוען שיש כאן הגשמת פנטזיות נקמה - בממסד, בעשירים, בגברים אלימים. זה נכון, אבל בעצם הגשמת הפנטזיה הזו קיימת בהמון יצירות בתרבות הפופולרית. אפשר לומר את אותו הדבר, וגם אמרו, על סרטי משאלת מוות, למשל.

יש בספר פנטזיית נקמה. יש בו גם מסר חברתי-כלכלי מאוד רלוונטי, ואג'נדה ערכית ברורה. אבל מה שהופך את הספר בשבילי למשהו שמעבר לעוד חוויית קריאה מהנה, הוא ליסבת, ושאר הדמויות שמסתובבות בספר יחד איתה. הכישרון ליצור דמות שגורמת לך להתאהב בה נדיר. ולרסון עושה את זה, בניגוד לצורת מסירת העלילה שלו, בחסכנות, בלי רקע כמעט, בלי המון פרטים. קווי המתאר של ליסבת כאילו צוירו בזריזות, בכמה הנפות עיפרון, בצבעי שחור פחם. וזה מספיק. עובדה ששור מתעכב על התיאור שלה, וכך גם ליאת אלקיים בביקורת ששווה לקרוא בהארץ.

החלק הראשון של הספר גרם לי לקרוא במהירות את הקטעים שבהם היא איננה, כדי להגיע אליה שוב. בחלק השני כבר חיבבתי גם את הגיבור השני של הספר, מיכאל בלומקוויסט. וגם שאר הדמויות קיבלו אופי משלהן - לא דמויות קרטון סטראוטיפיות, אלא טיפוסים אנושיים, אמיתיים, מורכבים. יש יותר מדמות אחת בספר שמעוררת רגשות מעורבים, ולא מתמקת בניחותא בנישה ברורה וצפויה. למשל הנריק ונגר, התעשיין הקשיש. כן, הוא זקן חמוד ומקסים. כן הוא בנזונה קשוח ומניפולטיבי. זה לא נוגד.

ויש את ליסבת. וכשהספר נגמר עם פתרון מספק לעלילה, זה היה משני. העניין המרכזי היתה הפרידה מהדמויות. בעיקר מליסבת.

הנה פוסט שמתייחס לקמפיין השיווקי סביב הספר.

העתיד של הקולנוע? לא ממש

יום שישי היה יום אווטאר. סביר שרובכם לא יודעים מה זה, וזה בסדר - אתם לא גיקים, כנראה. אווטאר הוא הסרט הבא של ג'יימס קמרון, הראשון שלו מאז טיטאניק. הוא עובד עליו כבר שנים, והתוצר הסופי אמור להיות פריצת דרך טכנולוגית, העתיד של הקולנוע, כלי הנשק העיקרי במלחמה בצפייה הביתית, וכו'.

בשישי האחרון, ה-21 באוגוסט, הקרינו בתי קולנוע בכל העולם כ-17 דקות מהסרט. הכניסה היתה חינם. תרגיל שיווקי לא רע - במקום עוד טריילר ברשת, אירוע של ממש, כזה שממצב את הסרט כפורץ דרך באמת.

הלכתי. לקחתי את משקפי התלת מימד שחילקו בכניסה, וחיכיתי לראות את העתיד. הוא לא היה בנמצא. העניין הוא כזה: הסרט נראה מגניב להפליא. בכל זאת, ג'יימס קמרון. מרהיב ויזואלית, אחלה אקשן ואפקטים, ובתלת מימד. יופי, באמת. אבל עתידני? משהו שעוד לא ראינו? לא ממש. כן, צריך לחכות לסרט כולו וכו'. שיהיה. אבל נראה שמה שיש כאן זה סרט אקשן ואפקטים מוצלח במיוחד. לא האביר על סוס ה-cgi הלבן של הקולנוע.

פרידה מדוד השומר

זה פוסט תל אביבי לגמרי.

דוד השומר הוא אושיה. דמות. סלב. הנתונים עובדים נגדו: בדרך כלל שומרים - בקניון, במוסדות חינוך - הם סוג של רהיט. אתה עובר לידם, פותח תיק או מרים זרועות, למישוש קל, והלאה. לא באמת רואה. לא דוד. הוא עומד בשער אשכול הגנים - קומפלקס גני הילדים שנגה ותומר היו בו - כבר 14 שנה. ואין הורה שלא מכיר אותו.

יש לו זיכרון פנומנלי. הוא זוכר כל ילד, כל הורה, במקום שיש בו בחישוב גס מאוד כ-200 ילדים. כשתומר פתח את הגבה והוזעקתי לגן, הוא אמר לי בשנייה שהוא ראה אותי: זה לא נראה נורא, הוא בסדר. הוא לא שאל אם אני האבא של. הוא ידע בדיוק. והגיוני שהוא לא התרגש - כמעט כל הורה ניהל שיחות עם דוד, ואחד הנושאים החביבים עליו הוא כלבי תקיפה (הפיטבול שהיה לו ברוסיה, למשל), ובכלל גבריות וקצת דם. די מרגיע באיש ששומר על הילדים שלך במדינה כזאת.

נגה שאלה פעם למה אנחנו לא יושבים ומדברים עם דוד, על הברזלים מחוץ לגן. זה היה סמל סטטוס, והיא לא הבינה את ההורים הסוציומטיים שלה. מאז כבר יצא לי לשוחח איתו כמה פעמים. ועדיין קשה לי להבין לגמרי את סוד הקסם, למרות שאי אפשר להתווכח עם קיומו.

אני מניח שהוא משדר כריזמה ואיזה ביטחון פנימי עמוק. לדוד ברור לחלוטין שהוא חשוב, לא בר תחליף, לא עוד פונקציה בגן. והביטחון בעובדה הזו הופך אותה לנכונה. הוא חי את הגן, מכיר את כולם, אכפתי, כמו שריף בעיירה שלו. בימים בהם הוא איננו, ויש שומר מחליף, אני נתקף אי שקט קל. דוד הוא הזקיף ששומר על המקדש, אף אחד לא באמת יכול להחליף אותו. וכשהוא שם - יש תחושה ששום דבר רע לא יקרה לילד שלך, החל מסתם יציאה של ילדים החוצה לשוטט, וכלה בחוליית מחבלים עצבנית, שבאמת חבל עליהם אם יתעסקו עם דוד.

תומר סיים את הגן. אין לי עוד ילדים באשכול, ולא יהיו בשנים הקרובות. נגמרה תקופה. פרידה. הנה קטע ממחוברות, שבו דוד מככב. שווה צפייה.

הכי מוצלחת בעולם, בגלקסיה, ביקום

שיחת סמסים שהיתה באמת:

נגה: יוצאים מהבית.
אני: זכרת לכבות את המזגן?
נגה: כן, וגם פתחתי חלון.
אני: את מעולה.
נגה: אני יודעת.

לפני כמה שבועות דיברתי עם תומר. הוא אמר על ילדה אחת שהיא הכי חכמה בגן. שאלתי אותו מי הילד הכי חכם בגן. "אני" הוא ענה, בלי להתבלבל, למצמץ, להתעכב.

השאלה: האם מדובר בהקניית ביטחון עצמי משובח לילדים, שמקבלים כל הזמן את התחושה שהם דגם מעולה, או שבסופו של דבר זה יתפוצץ להם בפרצוף?

סירנות, ניידות ואמבולנס ברחוב

אחרי הצהריים, ורעש מטורף. סירנות, שוטרים שרועמים ברמקול על נהגים לפנות את הדרך. אני מציץ מהחלון. הרחוב עמוס מכוניות משטרה, ואמבולנס בודד אחד. פיגוע מיקוח? חתול שמאיים להתאבד? הזוג העיראקי ממול עבר סוף סוף מצעקות ללוחמה בנשק חם?

אחרי שהכל נרגע התברר שזה מה שקרה: משאית הובלה נעמדה על המדרכה, והחבר'ה התחילו לפרוק. אוטובוס שנסע ברחוב לא הצליח לעבור, כי המשאית חסמה. האמבולנס שהגיע אחריו, נתקע. כשנהג האמבולנס ביקש מהמשאית ואנשיה לזוז, הם אמרו לו שתכף הם מסיימים. אז מה אם מישהו אולי גוסס שם מאחור.

בסוף קראו למשטרה. והמובילים חטפו דוח. ואני נזכרתי בציטוט משורו שמישהי חזרה עליו פעם: אנשים זה חרא של אנשים.

סיוט בספארי, או: הבן שלי חוליגן

אני מניח שזה מתחיל ככה לא פעם. משהו שנראה רעיון טוב ברגע נתון, ומתגלה כטעות איומה.

כשהבאתי את תומר בראשון לגן וראיתי את ההודעה על הטיול לספארי, לא היססתי. הצעתי את עצמי כהורה מלווה. מה רע? גם לצאת אבא מוצלח וגם ביקור בספארי, ועוד עם תומר. מעולה.

לא חשבתי על שני גורמים משמעותיים. אוגוסט, והעובדה שחוץ מתומר יהיו שם עוד 32 ילדים.

ההתחלה באוטובוס הממוזג לא העידה על הבאות. מה שכן, גיליתי להפתעתי שהבן שלי הוא סוג של ערס. מכירים את הילדים השקטים האלה, שיושבים באוטובוס וחולמים, מביטים על הדברים קצת מהצד? תומר הוא לא כזה. הוא ראש הקנונייה. יושב עם הבנים הכי רועשים, צועק ראשון לנהג ש"רוצים סרט!", ואחר כך בספארי רץ קדימה, לא מציית להוראות, עבריין. בטיולים עם נגה היא יושבת בדרך כלל עם חברה ומסתכלת בביקורתיות סנובית על שאר הילדים הרועשים. כמו אבא שלה. תומר? אופרת רוק אחרת.

כשהגענו לספארי ויצאנו לחום המהביל, התחיל הפיאסקו. קודם כל הילדים התיישבו לאכול, ואז קיבלו שקיות עם ממתקים - שקיות חומות שנראו כאילו הן מכילות בקבוק וויסקי זול בסרט אמריקאי משנות ה-70. ההוראה היתה לחכות עם הממתקים עד להופעה בסוף הסיור. לחכות, בטח. מכאן התחלקנו לקבוצות - אני ועוד אמא מצאנו את עצמנו אחראים על 11 ילדים שתוך שתי דקות הפכו דביקים מממתקים.

מכאן זה היה דומה לרעיית עדר צאן היפראקטיבי, שלא קיבל את הריטאלין בבוקר. הילדים היו עסוקים בלזלול ממתקים, לרוץ לכיוונים שונים, לנסות ללכת לאיבוד ולשקול גיחה לכלובים של חיות גדולות במיוחד. והיה חם. מאוד חם. החיות היו מעניינות, אני מניח, אבל אנחנו היינו עסוקים בלספור ילדים, לא לתת לאסטרונאוט שביניהם להיעלם בין נחילי הילדים האחרים, ולמנוע מהם להשליך עטיפות ממתקים לשימפנזות.

אחרי שעתיים מתישות ומזיעות הגענו להופעה. יובל המבולבל בהרפתקה בספארי. או יותר נכון בחלטורה מביכה. עוד לפני תחילת המופע - על הדקה, תודה לאלים - חזר הכרוז והזכיר שאת חבילת הפוסטר-דיסק-די.וי.די-כובע של הקירח אפשר לרכוש רק ב-50 שקלים. את החבילה של הדוד חיים - סוג של בן טיפוחיו של המבולבל - מכרו רק ב-20. עוד במופע - גרי מהפיג'מות, שעורר בתומר התרגשות מסוימת.

המופע היה מזעזע. ישבתי, בבגדים דביקים מממתקי לואו טק, וניסיתי לשרוד את מה שכלל קצת ריקודים, בדיחות איומות ("הנה חברה שלי נויה. אכלת כבר סויה?"), וניצול ציני של להיטי ילדים (שירי הפיג'מות בלי קשר לכלום). לפחות נגמר 3 דקות לפני הזמן המיועד.

היה נורא, חזרנו מאוחר, והייתי חייב לרוץ לפגישת עבודה, נוסף לכל. אבל לפני כן ליוויתי את הילדים לגן. מטר מהשער, תומר שאל אותי: "היה כיף, נכון". הנהנתי. בטח שהיה. וחשבתי לשנייה שאולי בכל זאת היה שווה את זה. למרות שאין לי כוונה לשחזר את העניין עד שהגמד יגיע לתיכון. לפחות.

נגה לא אוהבת אנשים בלי חולשות

אחת הסיטואציות המועדפות עלי לשיחה עם נגה: במכונית, ערב, תומר נרדם מאחור, אני ונגה מתחילים לדבר.

בערב הספציפי הזה היא אמרה לי שמטריד אותה שלסבתא שלה, אמא שלי, אין חסרונות. אין בכלל? שאלתי. לא, נגה לא מצליחה למצוא כאלה. וזה מפריע לה. למה? כי היא חשבה על זה שלכולם יש חסרונות, ואם היא מצליחה לאתר אותם, זה מרגיע אותה. כי ליד אנשים מושלמים היא מרגישה רע עם עצמה, פחות מוצלחת מהם.

הבטחתי לה שסבתא שלה היא אישה משכמה ומעלה, אבל אפילו לה יש פגם קטן או שניים. ואז, סקרן, שאלתי אותה איזה חסרונות היא מוצאת בי.

"או", אמרה הנערה, כאילו היא מתכננת נאום ארוך. "אתה חסר סבלנות, לא תמיד מקשיב, ומדבר הרבה בטלפון". ואז היא חשבה לרגע. "ולפעמים אתה גם חופר".

זה כבר היה מוגזם. "חופר?!", מחיתי. "כן. רגע אני בשקט ומייד אתה שואל על מה אני חושבת", ענתה המתבגרת בתחילת דרגה בחיוך מנצח. לא נותר לי אלא לשתוק ולהרהר: פנימיה צבאית בבלגיה, עכשיו.

על תרגום מעצבן בתשלום ותרגום מוצלח בחינם

אחד הדברים המרגיזים ביותר בקריאת ספר הוא תרגום קלוקל. בדרך כלל, כסנוב, אני מעדיף לקרוא באנגלית, ולא בתרגום. אבל לא תמיד זה יוצא. לא מזמן נפל לידי ספר סיפורים קצרים חדש של סטיבן קינג, "מייד אחרי השקיעה". מומלץ בחום, אם תצליחו להתעלם מהדחפים הרצחניים שהתרגום יעורר בכם.

דוגמאות: בסיפור הראשון מסופר על בחורה שאומרת ש"הכחשה היא לא רק נהר במצרים". תרגום מילולי מדויק וחסר פשר או היגיון ל"denial is not just a river in egypt". ממשחק מילים על הנילוס והכחשה באנגלית, עברנו לכלום ושום דבר. אפשר היה לוותר לגמרי וללכת על בחורה שמדברת על זה שאתה חי בסרט, נגיד. אבל למה להתאמץ.

הלאה. לבעלה של גיבורת סיפור אחר יש "פרצוף ארוך". תרגום מילולי לביטוי שמשמעו פרצוף עצוב. היא הולכת ב"צעדי תינוק", כלומר צעדים קטנים - שוב ביטוי שלא קיים בעברית. וכך הלאה וכך הלאה.

בספר אחר, אור סמוי, מומלץ גם הוא, יש זונות ש"מצננות את עקיבהן". רבאק. הביטוי האמריקאי מתייחס למנוחה, או סתם התבטלות בהמתנה למשהו. בטח לא לקירור של כפות הרגליים.

והנה מקרה הפוך. קיבלתי דיסק ועליו פרקים צרובים של האוס. התרגום היה פיראטי - מלאכתו של גיק אלמוני שמנצל משום מה את זמנו הפנוי כדי לתרגם בחינם סדרות טלוויזיה. ביזאר. לאורך כל הפרק התפעלתי מהאיכות, היה ברור שהמתרגם מצליח להתמודד יפה עם המונחים הרפואיים המסובכים. הקרדיט בסוף הסביר איך ולמה: האיש הודה לחברי פורום סטודנטים לרפואה בתפוז, שסייעו במלאכה. ריספקט.

נוסטלגיה בקופסה

ושוב, מוכר רק להורים: חופש גדול, שישי בבוקר, התעוררתי - מה לעזאזל עושים עכשיו. אין בית-ספר-גן-קיטנה. חם בחוץ, למי יש כוח להתחיל ללכת לים, לנסוע לאנשהו. מזגן מזגן מזגן, זה כל מה שאני רוצה. ואז, שנייה לפני שאני בכל זאת אורז אותם לחוף, רעיון.

זו היתה מתנת יום הולדת לנגה, שאני ארגנתי, מסבתא שלי. כשהייתי ילד שיחקנו בו באנגלית - talisman, משחק לוח של חברה בריטית (גיימס וורקשופ) שמתמחה במשחקי פנטזיה ומדע בדיוני אולטרה-מסובכים. אפשר היה לשחק בו שעות. אפשר גם היום.

אחרי שהלכתי עם תומר לקנות חלה וקצת מאפים מתוקים, התיישבנו על הרצפה, בחרנו דמויות והתחלנו. אנחנו אף פעם לא מצליחים באמת לסיים את המשחק. הוא ארוך כמו הגלות, אבל בניגוד אליה עצם התהליך מוצלח בפני עצמו. הלוח המצויר, עם יצורים מיתולוגיים ושאר ירקות, עדיין מהלך עלי קסם. אני שמח לגלות שגם עליהם. יש משהו נעים בזה שהדור הבא שלי מתלהב מאותו דבר בדיוק שהסעיר את הדמיון שלי לפני המון שנים.

נגה צופה ב"ביג" - פער דורות על פסנתר

הקלטתי אותו מזמן, במחשבה על החופש הגדול דווקא, אבל גם יום מחלה זה בסדר. תומר הלך לקיטנה, ונגה נשארה מותשת בבית, אחרי הווירוס. הוריתי למקס לנגן את ביג, והתיישבתי עם כוס קפה לקרוא עיתון ולהציץ.

סרט חמוד. טום הנקס ממש לא מעצבן שם. אבל את נגה משהו עיצבן. "בן כמה הילד הזה", היא שאלה. לא היה לי מושג. היא לקחה את השלט של מקס ובדקה. 12. הילד בביג, זה שהופך לטום הנקס, הוא בן 12. ולפי נגה הוא עוד משהו: "אבא, הילד הזה לגמרי מפגר".

היא צודקת כמובן. פתאום, בעיניים עכשוויות, הילד דביל לגמרי. היחס שלו לסביבת המבוגרים, לסקס, להכל, מזכיר יותר את תומר - בן 6 בערך - מאשר את נגה. תהיתי מה היה קורה לנגה אם היתה הופכת לפתע לבת 30. היתה לי תחושה שהיא היתה משתלבת במרחב לא רע בכלל.

ברור ממה זה נובע, אין טעם להשחית מילים. כשאני הייתי ילד קטן, נטול גוגל, נטול וובקינז, נטול רב ערוציות, טום הנקס ג'וניור היה רעיון סביר. בסביבה שנגה גדלה בה, זה לא עובר. עזבו אותי מדיוני טוב או רע, היחסיות הזו מתקיימת בכל דור אני מניח. אולי לא בקיצוניות כזו, אבל בכל זאת. סרט חמוד, בכל מקרה. קצת מפגר, אבל חמוד.