הקונספירציה האפלה בסוף אוגוסט

רענן שקד כתב, אם אני זוכר נכון, טור שהשמיץ את קיטורי ההורים לקראת החופש הגדול. עכשיו כשיש לו ילד, אני מניח שהוא יגלה את משמעותה של אינסטנט קרמה, ובגדול.

החופש הגדול הוא מכה. אפשר להסתדר איתה, אבל מכה בכל זאת. אלא שהכל מחוויר לעומת השבועיים האחרונים, המקוללים, של אוגוסט. כי עד אז, עוד מילא. יש קייטנות - שעולות המון כסף, אבל בכל זאת. יש חברים, פעילויות, תוכניות, סבים-סבתות, קרובים בישובי ספר אקזוטיים, כאלה מין.

ואז מגיעים השבועיים האחרונים. קשה שלא לחשוד שמישהו עומד כאן מאחורי מצב הדברים המפלצתי. אין כלום. שממה. וחם. אין קיטנות. המשחקיות סגורות, החוגים כבר מזמן שובתים, סבא וסבתא נעלמים לחו"ל או משהו. כוחם של ההורים, קציני בידור לעת מצוא תוך כדי אחיזה נואשת במשרה מלאה, תש. זה עניין פסיכולוגי, רואים כבר את הסוף, כמו השבוע לפני השחרור מהצבא שעובר הו-כה-לאט. הילדים כבר עייפים ומשועממים מחירות היתר שניתנה להם. וחם ולח, אם לא הזכרתי. נדמה שכולם, מהרשויות ועד קרובי המשפחה, השאירו אותך לבד מול הצאצאים, בוחנים את תגובותיך באיזה ניסוי סדיסטי.

בכל שנה זה אותו סיפור. אני מופתע מחדש מכמה העסק הזה עולה, מופתע מיולי, שלא מתעלל בי כמו שחששתי, ואז מגיע שאנן לאוגוסט, מתחיל אותו בראש מורם ומסיים אותו על ארבע. ואני אומר: יקוצר החופש הגדול, לאלתר. גם החופש הבינוני יכול להפוך למותג לא רע.

ניו אייג'? לא בבית הספר של הבת שלי

נגה סיפרה את זה במקרה, תוך כדי הליכה: הגיעה מורה מחליפה, במקום המחנכת שחלתה, וסיפרה להם שיש דבר כזה הסוד. ואם אתה חושב על משהו ומאוד רוצה אותו אז הוא יתגשם, וכו' וכו'. עוד לפני הוכו' הראשון הרגשתי את הפיוזים מתעופפים להם אחד אחד.

אני מתעב ניו אייג' ורוחניות בשקל. כל מיני מסלולים מהירים לאושר (תמורת תשלום, כמובן - על הספר/הרצאה/סדנה במדבר) שבאים להחליף את המציאות שהיא כאוס ועבודה קשה ומזל. מחשבה מייצרת מציאות הוא אחד המשפטים הכי מעצבנים ששמעתי.



מילא אני, ציניקן מעל גיל 18. הרעיון שזה מה שדוחפים לילדים בכיתה ד' לראש הוציא אותי מדעתי. נגה נלחצה. היא יודעת שזה לא ככה, ושצריך לעבוד ולהתאמץ כדי להשיג דברים, ושאני לא אגיד למנהלת כי היא לא רוצה שבכיתה יידעו שהיא אמרה. ניסיתי להרגיע אותה, אבל את המנהלת דווקא תפסתי לשיחה. זה לא ככה, היא אמרה. המורה הזו מלמדת תקשורת, היא דיברה איתם אולי על סרטים. היא לא גורו של העניין. אמרתי שאולי בתור מורה לתחום היא לא מתקשרת את הדברים נכון. המנהלת הבטיחה שתדבר איתה. רבאק, אם כבר סרטים יש את האזרח קיין, ביג, אלוהים יודע מה. לא דווקא הג'אנק הספציפי הזה.

אין לי בעיה עם רוחניות. אני גם מאמין שמצב נפשי משפיע על המצב הפיזי - חרדה הופכת את הגוף לפגיע יותר, מוטיבציה ורצון להצליח יעזרו להגשים מטרה. אבל כשמתחילים לדבר על ישויות, תקשור ושאר בולשיט שהוא בעצם אלוהים בגירסה מרודדת, זה מעצבן. אני מבין שאנשים צריכים לנסות ולייצר סדר מלאכותי בקיום הלא מתוסרט שלנו. אבל שלא יעשו את זה בבית הספר של הבת שלי.

התעללות בהורים 2: סוף דבר

אחרי שקיטרתי כאן על מסיבות סוף השנה שנדחסו ליום שישי אחד (וננזפתי שזה לא סקסי), הגיע הזמן לומר את האמת: לא היה כל כך נורא, בטח אל במקומות שציפיתי להם.

כלומר במקום שהמסיבה של תומר תהיה קצרה ולעניין ושל נגה ארוכה ומתישה, הרי שהמסיבה בגן נמרחה קצת יותר מדי, והאירוע רב הנפגעים של בית הספר דווקא היה חביב. לא ברור למה בגן החליטו למשוך את העניין לאורך שעתיים, אבל ניחא. מנגד, בכיתה של נגה ויתרו על עוד מופע מחול לטובת מעגל דרבוקות לילדים, שהותיר זמן למינגלינג ואוכל להורים (וכדורגל עם תומר). בנוסף, הילדים הריצו בסוף שיר ראפ שעיקרו שבחים וחנופה למורה, אבל ביצירתיות.

בסוף, כשאני והאמא של הצאצאים זינקנו על ההזדמנות הראשונה לעוף הביתה, תהיתי אם נגה מתבאסת מצמד ההורים המיזנטרופים שלה. אם היא מסתכלת על ההורים שתמיד נשארים באירועים האלה עד הסוף, מצטרפים בעצמם לתיפוף ושירה ושאר כאלה. אם לא מתחשק לה מדי פעם להחליף את צמד הציניקנים הגרושים שיש לה בצמד הבתים. התשובה כמובן: גם אם כן, יש לה בעיה, וחוצמזה יש לנו יתרונות אחרים. אני מניח לפחות.

אירועי סוף השנה, או התעללות מאורגנת בהורים

אני אקטר על זה כנראה גם בשנה הבאה, בדיוק כמו שקיטרתי בקודמת. מחר, שישי, סוף השבוע, יום מנוחה ורביצה, יש שתי מסיבות סיום. לתומר בבוקר בגן, לנגה אחרי הצהריים בפא(קינג)רק הירקון. הידד.

אם להסתמך על נסיון העבר, המסיבה של תומר תנוהל ביד רמה על ידי צוות הגן, תימשך כשעה כולל מופעי ילדים והקראת תודות לגננות (סינג'רו אותי לכתוב שתיים כאלה. חרוזים, בטח שבחרוזים). המסיבה של נגה לעומת זאת תוכתב על ידי הורים, חלקם (רק חלקם נו) אמני במה מתוסכלים (וחלקם סבבה אם במקרה מישהו מכם נקלע לפה), תימשך כיממה, ותגרום לי לרצות למות.

אני מקווה שאני טועה. ומקטר סתם, כרגיל. אבל משהו במסיבות האלה, ברגע שהן יוצאות מתחומי הגן, הופך למנופח, מוגזם וחסר שליטה. אני יכול להבין כשמדובר במסיבת סיום של התיכון, או אפילו של היסודי. אבל הילדה עולה לכיתה ה'. אפשר לציין את זה במסיבה של שעה אי שם במטווחי השלכת חוברת עבודה בלשון מבית הספר שלה, ולא לבצע סיכול ממוקד באחר הצהריים של יום שישי. אפשר גם לוותר על פירוטכניקה של 3 שעות שכוללת פיזוזים וריקודים ושאר מופעי וודביל.

דיווחים מהחזית, אם אחזור ממנה, בהמשך.

תומר מביא הביתה בחורה

היא זאת שניגשה אלי כשהגעתי לגן. "אפשר שתומר יבוא אלי או שאני אבוא אליו"? הנחתי שהוא יסרב. בכל זאת, בת. אבל הוא רק הנהן לאישור באדישות. שתבוא אליו.

בדרך הביתה הם רצו והשתוללו, כולל דחיפות ונגיעות. שמתי לב שהיא גבוהה ממנו בחצי ראש. בבית חתכתי להם אבטיח ועזבתי אותם לנפשם. נגה התבייתה על המחשב, תומר שלף לכבוד האורחת את כל היצע הפליימוביל-בובות שלו, ואני מצאתי את עצמי יושב וקורא ספר, נטול דאגות ותפקיד.

הם הסתדרו מעולה. יותר טוב ממה שקורה לרוב עם חברים בנים. נגה עשתה פרצוף של אחת שיודעת, וגם רוני השכנה שבאה לבקר הסתכלה ותהתה אם עדיף שנצא מהחדר וניתן לילד להריץ על החברה מהגן איזה תמרון או שניים של מקצוען.

הביקור נמשך 3 שעות ונרשם כהצלחה. היה מאוד מוזר לראות חברה בת בבית. לא זוכר שנגה הביאה אי פעם גברבר, כולל בגילה המתקדם של כמעט 10. בקיצור, גו תומר גו.

בני ערובה בקונצרט פסנתר

טוב הכותרת לא ממש הוגנת. אבל כבר כתבתי כאן על מופע המחול של נגה לסיום השנה, וקשה היה שלא להשוות, פחות משבוע אחרי, לקונצרט הסיום של החוג לפסנתר.

הורים יודעים את זה בכניסה לאירוע: אתה בא להיות בן ערובה. מה שמעניין אותך הוא הילד שלך. כשהוא טועה או מזייף זה רק מוסיף לו לוויית חן. כשהנודניק שניגן לפניו טועה, זה כי הוא זייפן, ומי נתן לו רשיון לקלידים. אתה שבוי במשך כל האירוע, בשביל חמש דקות התהילה של הילד הפרטי שלך. זה לא לגמרי מדויק: היה ילד אחד שבאמצע הנגינה ספק ידיים, השמיע נהמת זעם גרונית של תסכול, והמשיך לנגן, וזה היה מקסים. אבל בסך הכל חוץ מנגה, שיא הקונצרט היה מלחמת אגודלים עם תומר.

מה שגרם לי שוב להעריך את מה שעשו המורות למחול בסוזן דלל. הקהל מצא את עצמו אשכרה נהנה. גם כשהקטינים שפיזזו על הבמה לא היו שייכים לו בשום צורה. זה קונספט חדש שראוי לאמץ אותו: אירועי סוף שנה שההורים ממש נהנים מהם כמכלול. אפילו הורים ציניקנים מעצבנים כמוני.

בשבחי הפשיזם: מופע המחול של נגה

גם בשנה שעברה זה היה מעצבן: מופע סיום של חוג מחול לא אמור להפוך למסע אימים של חזרות מפרכות שנמתחות על שעות. הילדה בת 9. היא לא מתכננת עתיד מקצועי בתחום האוהד נהרין, היא רק רוצה לפזז קצת פעם בשבוע.

הלו"ז היה מטורף. חזרה של שעתיים ביום החוג, חזרה של 4 שעות(!) בצמד ימי שישי שלפני האירוע, שחרור מבית הספר ב-10.00 בבוקר ביום המופע (שמתחיל בפאקינג 17.30). רבאק.

אבל ההופעה היתה מעולה. אין אפס, שלל חזרות תחת משטר פרוסי נוקשה הניבו תוצאות. במקום 3 שעות מרוחות (כי כל קבוצת גיל וחוג צריכים את הזמן שלהם) קיבלנו שעה וקצת, הדוקות ומקסימות. הן אשכרה רקדו מצוין, הבנות, וגם שלושת נציגי המין שלי שרקדו ברייקדנס.

אני חושב שחלק מהסיפוק וההנאה של נגה מהעניין - והיו סיפוק והנאה - נבע מהמתח והחזרות שלפני. ממשהו שהוצג כאתגר גדול וחשוב, ממתח שנבנה. אם היו לוקחים את הכל באיזי, כי אלו רק ילדים וזה רק חוג, היא היתה מתאמצת ונלחצת פחות - אבל גם נהנית הרבה פחות. עניין של אופי, אני מניח, אבל מה שמשנה לי זה שהיא נהנתה. וגם אני.