פרידה מדוד השומר

זה פוסט תל אביבי לגמרי.

דוד השומר הוא אושיה. דמות. סלב. הנתונים עובדים נגדו: בדרך כלל שומרים - בקניון, במוסדות חינוך - הם סוג של רהיט. אתה עובר לידם, פותח תיק או מרים זרועות, למישוש קל, והלאה. לא באמת רואה. לא דוד. הוא עומד בשער אשכול הגנים - קומפלקס גני הילדים שנגה ותומר היו בו - כבר 14 שנה. ואין הורה שלא מכיר אותו.

יש לו זיכרון פנומנלי. הוא זוכר כל ילד, כל הורה, במקום שיש בו בחישוב גס מאוד כ-200 ילדים. כשתומר פתח את הגבה והוזעקתי לגן, הוא אמר לי בשנייה שהוא ראה אותי: זה לא נראה נורא, הוא בסדר. הוא לא שאל אם אני האבא של. הוא ידע בדיוק. והגיוני שהוא לא התרגש - כמעט כל הורה ניהל שיחות עם דוד, ואחד הנושאים החביבים עליו הוא כלבי תקיפה (הפיטבול שהיה לו ברוסיה, למשל), ובכלל גבריות וקצת דם. די מרגיע באיש ששומר על הילדים שלך במדינה כזאת.

נגה שאלה פעם למה אנחנו לא יושבים ומדברים עם דוד, על הברזלים מחוץ לגן. זה היה סמל סטטוס, והיא לא הבינה את ההורים הסוציומטיים שלה. מאז כבר יצא לי לשוחח איתו כמה פעמים. ועדיין קשה לי להבין לגמרי את סוד הקסם, למרות שאי אפשר להתווכח עם קיומו.

אני מניח שהוא משדר כריזמה ואיזה ביטחון פנימי עמוק. לדוד ברור לחלוטין שהוא חשוב, לא בר תחליף, לא עוד פונקציה בגן. והביטחון בעובדה הזו הופך אותה לנכונה. הוא חי את הגן, מכיר את כולם, אכפתי, כמו שריף בעיירה שלו. בימים בהם הוא איננו, ויש שומר מחליף, אני נתקף אי שקט קל. דוד הוא הזקיף ששומר על המקדש, אף אחד לא באמת יכול להחליף אותו. וכשהוא שם - יש תחושה ששום דבר רע לא יקרה לילד שלך, החל מסתם יציאה של ילדים החוצה לשוטט, וכלה בחוליית מחבלים עצבנית, שבאמת חבל עליהם אם יתעסקו עם דוד.

תומר סיים את הגן. אין לי עוד ילדים באשכול, ולא יהיו בשנים הקרובות. נגמרה תקופה. פרידה. הנה קטע ממחוברות, שבו דוד מככב. שווה צפייה.