תאורטית זה יכול לקחת שעה. מורה אחת מול הורים ל-40 ילדים. היא צריכה להעביר להם כמה וכמה דגשים לגבי כיתה א'. הם צריכים להקשיב, לרשום אולי פה ושם משהו, ויאללה הביתה.
הרכב ההורים: 6 פסיכולוגים, 3 רופאי שיניים. חמישה עוסקים באינטרנט מכל מיני כיוונים. הכי מגניב - אמא שוטרת. לא ממש חתך מייצג של האוכלוסייה. אולי של האוכלוסייה של בועת תל אביב.
אספת ההורים נמשכת שעתיים וחצי. אנחנו יושבים בכיתה צפופה על כסאות קטנטנים שוברי גב. לכולם יש מה לשאול, לכולם יש מה להעיר. יש שאלות הגיוניות - מה להביא ביום הראשון, למשל. אבל יש גם אמא שחשוב לה לדעת איך הילדים צריכים להצביע כשהם רוצים לצאת לשירותים. כשהמורה אומרת שהיא מבקשת להימנע מממרח שוקולד, להורים חשוב לדעת אם ממרח חרובים זה בסדר. ואורגני? וריבה? ודבש? רבאק. האבא שיושב לידי כבר עצבני. זה שלפניו מסתמס בטירוף באייפון.
דיון סוער פורץ לגבי העפרונות שצריך להביא. לא מצאו את הדגם שהוגדר בדפי הציוד, והוא גם יקר. המורה על סף יאוש. אז תקנו עיפרון אחר, רק שיהיה רך. היא מסבירה קצת על שיטת לימוד הקריאה. מייד פורץ ויכוח פדגוגי, כאילו האומללה היא זו שקבעה את השיטה, או שהיא לפחות באת כוחו של גדעון סער בגוש דן. היא מבקשת להגיע עם שיער אסוף, בגלל מכת הכינים. אמא אחת שואלת מה אם יש שיער קצר? ואמא אחרת מתחילה להרצות על שיטה בדוקה למלחמה בטפילים הקטנים. יופי.
לעוד אבא חשוב נורא לדעת במדויק את שעות השיעורים. אבל על הדקה. ואמא אחת מתווכחת עם המורה לגבי הסוגיה וובקינז, כן או לא. אני מאבד תחושה ברגל שמאל. המורה מאבדת סבלנות. מגיעים למתנדבים לוועד. נקודה חיובית - נראה שחצי מההורים הם מז'אנר המעורבים, לא סוציומטים כמוני. ידיים מונפות. עוד נקודה חיובית: רוב גורף לגישה סוציאליסטית למהדרין לימי הולדת. חגיגה קולקטיבית, מתנות משותפות. סבבה. הביתה. מחר יום ראשון בכיתה א'.
הרכב ההורים: 6 פסיכולוגים, 3 רופאי שיניים. חמישה עוסקים באינטרנט מכל מיני כיוונים. הכי מגניב - אמא שוטרת. לא ממש חתך מייצג של האוכלוסייה. אולי של האוכלוסייה של בועת תל אביב.
אספת ההורים נמשכת שעתיים וחצי. אנחנו יושבים בכיתה צפופה על כסאות קטנטנים שוברי גב. לכולם יש מה לשאול, לכולם יש מה להעיר. יש שאלות הגיוניות - מה להביא ביום הראשון, למשל. אבל יש גם אמא שחשוב לה לדעת איך הילדים צריכים להצביע כשהם רוצים לצאת לשירותים. כשהמורה אומרת שהיא מבקשת להימנע מממרח שוקולד, להורים חשוב לדעת אם ממרח חרובים זה בסדר. ואורגני? וריבה? ודבש? רבאק. האבא שיושב לידי כבר עצבני. זה שלפניו מסתמס בטירוף באייפון.
דיון סוער פורץ לגבי העפרונות שצריך להביא. לא מצאו את הדגם שהוגדר בדפי הציוד, והוא גם יקר. המורה על סף יאוש. אז תקנו עיפרון אחר, רק שיהיה רך. היא מסבירה קצת על שיטת לימוד הקריאה. מייד פורץ ויכוח פדגוגי, כאילו האומללה היא זו שקבעה את השיטה, או שהיא לפחות באת כוחו של גדעון סער בגוש דן. היא מבקשת להגיע עם שיער אסוף, בגלל מכת הכינים. אמא אחת שואלת מה אם יש שיער קצר? ואמא אחרת מתחילה להרצות על שיטה בדוקה למלחמה בטפילים הקטנים. יופי.
לעוד אבא חשוב נורא לדעת במדויק את שעות השיעורים. אבל על הדקה. ואמא אחת מתווכחת עם המורה לגבי הסוגיה וובקינז, כן או לא. אני מאבד תחושה ברגל שמאל. המורה מאבדת סבלנות. מגיעים למתנדבים לוועד. נקודה חיובית - נראה שחצי מההורים הם מז'אנר המעורבים, לא סוציומטים כמוני. ידיים מונפות. עוד נקודה חיובית: רוב גורף לגישה סוציאליסטית למהדרין לימי הולדת. חגיגה קולקטיבית, מתנות משותפות. סבבה. הביתה. מחר יום ראשון בכיתה א'.
רשומות
כשאני הייתי בבית ספר,היתה אסיפת הורים אחת לאחר פתיחת שנת הלימודים. זו היתה היכרות בין ההורים והמורה ,לא ירדו לפרטים, לא בלבלו את המוח מה להביא בסנדוויץ' ולא התפלספו כל כך הרבה. החוקים היו ברורים: תלבושת אחידה, תיק אוכל והתנהגות נאותה בכיתה. וכך עשינו. ויצאנו דור יותר טוב מהדורות האחרונים שבו ההורים מתערבים ללא סוף בעבודת המורה, מהלכים עליו אימים ומסרסים אותו.
השבמחק