נו אבא, שמישהו יהרוג איזו מפלצת

את הלינק הזה העלה חברי עמרי לפייסבוק, ויכולתי לדמיין את שאט הנפש שלו מהעניין. כי באמת נמאס מכל הפוליטיקלי קורקט הזה בסיפורי ילדים. כמה אפשר.

כשנגה היתה קטנה, הייתי ממציא לה סיפור כל ערב. סיפורי הנסיכה נגה. גנבתי מכל מקור אפשרי - לך תמציא סיפור חדש כל ערב - כשהשפל המוחלט היה בסיפור "הנסיכה נגה נגד ברוס לי, אמן הקונג פו". שפל מבחינת גניבה וקונספט, אני דווקא הייתי מרוצה מעצמי מההומאז' לז'אנר. אני חושב שטרנטינו היה מרוצה.

בכל מקרה, הפלגיאטים שלי הם לא הנקודה. בשלב מסוים אמא של הילדה (אז עוד היינו משפחה מתפקדת) העירה שהסיפורים לא חינוכיים. אין מסר, מוסר השכל, והם מפחידים מדי גם. אז החלטתי להתאמץ קצת. להוריד את מינון הדרקונים והטרולים, ולהעלות את מינון הערכים.

לקח לנגה יום להבין שעובדים עליה. הביקורת היתה חסרת רחמים. זה סיפור משעמם. זה לא מפחיד מספיק. זה לא.

התחלתי לספר את סיפורי הערב קצת רחוק יותר מהאזניים של אמא, ונטשתי את המסר. הנסיכה נגה חזרה לשסף ולפרק מפלצות כאילו אין מחר, והילדה נגה היתה שוב מרוצה. מספיק מסרים עברו שם בסאבטקסט אני מניח, על רע וטוב וחמדנות ואלוהים יודע מה עוד, גם בלי שהתאמצתי. והיה גם פאן. שזה, אפרופו מה שכתבתי כאן על קריאה, העיקר.

פוסט ילדים להורים או קשוחים בלבד

זר לא יבין זאת - צריך להיות הורה כדי להעריך את הסיטואציה הבאה: 2.00 בלילה. תומר מגיע למיטה שלי ומתלונן על מכאובים בבטן. אני לא חושד בכלום, ותוהה אם הוא רוצה ללכת לשירותים. אלא שאז הוא מודיע שהוא שוקל להקיא.

כל פעמוני האזעקה מתחילים לדנדן לי בראש. אני מציע לו, נימת דחיפות בקולי, לקום ולגשת ביחד איתי למקלחת. תומר קם, רץ למקלחת, ומספיק בדיוק בזמן - הוא נעמד מעל האסלה ונפטר ממה שזה לא יהיה שהעיק לו על הבטן.

ועכשיו הסבר. כל הורה יודע - הם אף פעם לא מגיעים בזמן. במקרה הגרוע (והסביר), הייתי אמור לעמוד ולהחליף מצעים באמצע הלילה/בוקר, אחרי מקלחת לגמד. במקרה הטוב, זו היתה רק שלולית לא נעימה באמצע הסלון, שנוקה לא מזמן. אבל לא. תומר התעלה, הוכיח איפוק ונחישות, ואני לא הייתי צריך לעשות דבר חוץ מלארגן לו כוס מים, לחבק ולהחזיר אותו למיטה לישון. ילד משובח.

מכות, הסעות והמצב החברתי הלא ברור

לתומר, אם להאמין לו בנקודות זמן מסוימות, אין חברים. מציקים לו בגן, לא משתפים אותו, דחפו אותו היום והוא נפל, פירקו לו את המבנה שהקים מקוביות. מרביצים לו. אומללות.

הבעיה היא שזה לא מתיישב עם העובדות. כשאני בא לקחת אותו שני ילדים רוצים לבוא אליו, ושלישי תוהה מה לגבי מחר. הוא כבר הביא הביתה בחורה. איכשהו כשאני בא לקחת אותו הוא תמיד באמצע משחק עם עוד כמה ילדים. לא יצא לי לראות אותו סופג דחיפה. בדרך הביתה תמיד נשמעות קריאות מהמדרכה השניה: שלום תומר.

גם לגבי עניין האלימות אני תוהה. שמעתי רק על שני אירועים כאלה מגורמים שאינם תומר, ובשניהם תומר לא היה בדיוק הקרבן. למשל בפעם ההיא שבה הוא וחבר שיחקו בדחיפות. החבר דחף, ואז תומר דחף חזרה והעיף אותו על הקיר. לא נעים, אבל חלק מהסיכון לא?

כל ההגיג הזה בא להרגיע אותי לקראת ההסעות של כיתה א'. בפעם הראשונה תומר יבלה פרק זמן משמעותי בלי מבוגר אחראי של ממש (הנהג לא נחשב) עם חבורת ילדים, חלקם גדולים ממנו. שלא לדבר על האפשרות שיירד בתחנה הלא נכונה בדרך הביתה. בשלב הזה, אם כן, אני מעדיף לראות בילד שלי ערס קטן עם חוש התמצאות, מאשר ילד טוב ופגיע. גם אם זה לא מדויק, לחרדות שלי זה עוזר.

בוקר רגוע, כשאלי ההורות מחייכים אליך

שבת נטולת תוכניות קונקרטיות היא עסק מסוכן. לא פעם אתה מוצא את עצמך מוקף ילדים משועממים וזועמים. כבר כתבתי על העניין הזה, שמשעמם להם לא משנה מה. ככה זה וזהו. בעיקר בחופש הגדול.

אבל לא הבוקר. התוכנית האופרטיבית היחידה היתה ארוחת צהריים אצל סבאסבתא. אבל כבר כשהתעוררתי, אי שם בשעה הלא סבירה 9.30 (אם אתם הורים, למעט המנומשת, אתם מבינים. אם לא אז לא), היתה לי תחושה שזה הולך להיות יום אחר. סלחני יותר. וכך היה.

התחלתי את תקופת היקיצה שלי במיטה, עם ספר. תעלוליה של ילדה רעה, של ורגס יוסה. נגה בינתיים בנתה משפחה מתפקדת יותר בסימס. תומר נמרח עלי קצת, מתפקד כדובי, ואחר כך פנה לפלייסטיישן. מה שהוציא אותי מהמיטה היה חבר שקרא לי לסייע בטיפול בשכנה שעברה ליל הוללות קצת קשה מדי. אחרי שוידאנו שהיא ישנה וחיה, חזרתי הביתה, ועברתי להמשך קריאה בסלון, עם הקפה. וזהו.

השעתיים הבאות עברו ככה. סיימתי את הספר, מפסיק מדי פעם כדי להתבונן במהלך פרוע במיוחד של תומר במשחק, או כדי לארגן לגמדים עוד כיבוד כלשהו. אבל מעבר ללוגיסטיקה, היה משהו באווירה: אף אחד לא התלונן, אף אחד לא קיטר, לאף אחד לא שיעמם. כל אחד עסק בענייניו, בלי שיהיה נתק או ניכור. אחווה ושלום ברוח קייטנת הסיקסטיז של תומר. זה מה שהיה בבית בשבת בבוקר.

מצד שני, זו רק תחילת החופש הגדול. אוגוסט עוד יגיע.

עם תום הקרבות: עדכון מהחזית

נרשמה הצלחה חלקית במלחמת המים. אמנם הגענו הפעם מוכנים, אבל רובה אחד התגלה כמקולקל (אולי העובדה שנגה הצליחה להפיל אותו כ-5 פעמים בדרך עזרה) ושניים אחרים כשלו במהלך הקרב.

היה כיף. ורטוב. המון אנשים עם שלל נשק רטוב, המון בחורות נאות בביגוד מינימלי רטוב, המון מים. אחרי כמה דקות אתה כבר כל כך רטוב שלא אכפת לך. כמו ביום גשם בלי מטריה. אחרי שסיימנו להשפריץ ולהיות מושפרצים נטשנו. במרכז הברדק שכב בחור אחד שהתעלף, מוקף אנשים שניסו לסייע וחיכה לאמבולנס. תהיתי איך זה משפיע על נגה ותומר. לא נראה שהם התרגשו מדי, צמד ילדים אורבניים שכמותם.

סיימנו בגלידה משובחת, ובדרך הביתה תומר לא הפסיק לדבר על רובי המים שנקנה לשנה הבאה. אנחנו רק ממשיכים להשתדרג ולהשתכלל, חכו חכו.

אחת לפני המלחמה

בעוד שעתיים נהיה שם, חמושים עד השיניים. בשנה שעברה באנו בפעם הראשונה, לא מוכנים, תמימים, וחטפנו על הראש. אבל לא השנה. כמו צה"ל אחרי לבנון 2, הסקנו מסקנות והצטיידנו באמל"ח. בשנה שעברה הגענו עם שלושה רובי מים פושטיים, שרק שניים מהם עבדו. השנה אנחנו מגיעים עם לא פחות משישה (!), ותגבורת של שכנה זועמת. הישמרו.

מלחמת המים בכיכר רבין היא רעיון מטופש ומגניב. חבר שאל אותי אם זה לא עלול להידרדר לאלימות. אם לשפוט לפי השנה שעברה, התשובה היא לא. לא רק בגלל שחלק גדול ממי שמגיע לאירוע הן משפחות. יש משהו חיובי ונעים באווירה במקום. אנשים שבאמת באים כדי ליהנות, ולא על חשבון האחר. תחושה של אחווה. לא הייתי באירועים אחרים, כמו מלחמת הכריות, אבל אני מניח שגם שם זה ככה: תחושה שאף אחד לא בא כדי לפגוע או להתחרות, אלא כדי ליהנות ביחד. וזה די נעים לציניקן כמוני.

חוץ מזה זה כיף לילדים. וגם לי. בסופו של יום להתרוצץ עם רובה צעצוע ולירות בכל מה שזז זה תענוג.

ילדים בעבודה: הכסף מדבר

כן, אפשר להכין סנדוויץ' בבית. אבל הרבה יותר כיף לשבת עם נגה בבית קפה, ואחר כך לקפוץ לקנות לה סנדוויץ' בבייקרי. מה גם שהמוכרת שכבר נתקלה בילדה המוזרה (מי אוכל לחמניה עם גבינה צהובה וחמאה וזהו, מי) מוסיפה לשקית שני מאפינס, על חשבון הבית.

החופש הגדול מזמן את הילדים למקומות העבודה. אתמול בביקר במערכת הענקית של הכלכליסט ראיתי ילד בוהה בכובד ראש במסך מחשב במשרד גדול. היום נגה מטפלת בוובקינז שלה (או גולשת לאתרי הימורים ופורנו, לך תדע) בקומפלקס המשרדים המהודר של מיינט. המחילה, אנחנו קוראים לו.



פעם זה היה ניג'וס, היום הם כבר עצמאים למדי. יש משהו נחמד בלפתוח את הבוקר עם נגה, בסיבה המוצדקת לצאת מהמשרד, לצאת מאווירת העבודה קצת. כן, זה עולה כסף - החופש הגדול הוא אסון כלכלי - אבל מילא.

כשהם היו קטנים יותר זה היה אחרת. היתה לי פעם פינה ברדיו, בתוכנית של טל ברמן ואביעד קיסוס ב-102. בוקר אחד מצאתי את עצמי מנהל איתם את שיחת הטלפון כשתומר ונגה בבית. היא היתה גדולה מספיק כדי להבין שצריך להיות בשקט. תומר לא, או כך חשבתי. באמצע השיחה הוא דרש יוגורט. משהו שבדרך כלל לא מקבלים בבוקר. אחרי כמה שניות קלטתי שהילד סוחט אותי. מנצל את הסיטואציה, משיג יוגורט תמורת שתיקה. נוכל גמדי שכזה. קיבל, כמובן. אל תטעו בהם, באנשים הזעירים. הם יודעים לנצל את החופש, והזדמנויות אחרות, יפה יפה.